גיסתי יצאה לחופשה במלון יוקרתי בזמן שאנחנו השקענו בשיפוץ, ועכשיו היא רוצה לגור בתנאים נוחים
הצעתי שגיסתי ואני נשים יחד כסף לשיפוץ הבית, אבל היא אמרה שאין צורך. עכשיו היא מבקשת לגור אצלנו כי החלק שלה חסר תשתיות. אז על מי האשמה?
הבית היה של סבתו של אשתי. אחרי פטירתה הוא ואחותו ירשו אותו. הבית היה ישן מאד, אבל החלטנו להשקיע ולשפץ בו ולגור. היו בו שתי כניסות, כך ששתי משפחות יכלו לגור בנוחות בלי להפריע אחת לשנייה. החצר והגינה היו משותפות. גם כמות החדרים בשני הצדדים זהה.
הירושה התחלקה כשכבר היינו נשואים. הכול עבר בשקט ובלי מריבות. חמתי ויתרה מיד על החלק שלה היא אוהבת את העיר, היא לא מסוגלת לדמיין חיים בכפר. אמרה לשני ילדיה: תעשו מה שבא לכם.
בעלי ובן זוגה של גיסתי הצליחו לחסוך מעט כסף ושפצו את הגג ואת היסודות. המשכנו בתוכניות לשפץ הכל, אבל גיסתי בשם רותם כעסה. “אני לא אשקיע בפרויקט הזה של עץ רקוב.” בעלה לא אוהב מריבות, הוריד את הראש והלך איתה.
לי ולבעלי היה חזון לגור בבית הזה. הכפר די קרוב לתל אביב, ויש לנו רכב, כך שאין בעיה להסתדר. גם נמאס לנו להצטופף בדירת שני חדרים ששכרנו. כבר שנים אנחנו חולמים על קורת גג משלנו, לבנות מאפס זה יקר מדי.
בשביל רותם, הבית הזה היה פשוט בית נופש להגיע בקיץ, לעשות על האש בגינה ולנפוש. היא הבהירה לנו שלא נסמוך עליה בעניין הזה.
במשך ארבע שנים שיפצנו לגמרי את החלק שלנו. לקחנו משכנתה לשיפוצים, אבל העיקר היה להתקדם. התקנו אמבטיה, חימום מרכזי, החלפנו חשמל וחלונות, וצבענו את המרפסת. עבדנו לילות כימים, אבל התמדה וסבלנות אלה היו המפתחות שהובילו להגשמת החלום.
רותם? כל הזמן בחול. לא התעניינה, לא שאלה, רק עסוקה בעצמה. ואז ילדה. נכנסה לחופשת לידה, פתאום הסתיימו הנסיעות, התקציב הידק. היא פתאום נזכרה שבסוף יש לה חצי בית. עם תינוק קשה להיות סגורה בבניין דירות, בבית יש חצר ויש מרחב לילד.
באותו זמן כבר עברנו לגור בבית, והשכרנו את הדירה. לא נגענו בכלל בחלק של רותם, אבל עם השנים הוא באמת נהרס, אפילו רקוב. לא ברור לי איך היא חשבה לשרוד בלי חימום, אבל בכל זאת באה לחודש עם מזוודה. ביקשה להישאר אצלנו לשבוע לא הייתה לי ברירה, הסכמתי.
הבן שלה רועש, גם היא לא מתחשבת, עושה מה שבא לה. עבדתי מהבית זה הרס אותי, אז עברתי להתארח אצל חבר לימים ארוכים. רותם דווקא הרוויחה מהמצב היה מי שישגיח לה על הבית.
עבר חודש כמעט. חזרתי מהחברה, כי אמא שלי חלתה והייתי חייב לטפל בה. לא חשבתי על רותם, הייתי בטוח שהיא מזמן חזרה לדירתה בתל אביב.
איזו הפתעה חיכתה לי היא תחנה אצלנו, מרגישה בבית, מתנהגת כאילו זו הדירה שלה. שאלתי מתי היא עוזבת.
לאן אלך? יש לי תינוק, טוב לי פה אמרה רותם
מחר נביא אותך לעיר עניתי
אין לי חשק לתל אביב.
אם אף פעם לא טרחת אפילו לנקות בבית תחזרי. זה לא בית מלון.
מי נתן לך זכות לגרש אותי? זאת גם הדירה שלי!
החצי שלך מעבר לקיר בבקשה, זו הנחלה שלך!
ניסתה לשסות את ערן בן זוגה בי, אבל אפילו הוא אמר לה שישבה פה מספיק. היא נעלבה ונסעה. כמה שעות אחרי חמתי מתקשרת אלי:
מה פתאום העפת אותה? זו דירה שלה!
יכלה להישאר בצד שלה, שם היא בעלת הבית! ענה בעלי.
אבל איך לחיות שם עם תינוק? אין חימום, ורק שירותים בגינה. הייתם יכולים לדאוג לאחות שלך…
בעלי התעצבן, שטח בפני אמא שלו את כל העובדות הצענו לשפץ יחד, אפילו היה יוצא הרבה יותר זול משיפוצים נפרדים. היא לא הסכימה. אז למה עכשיו כולם זועמים עלינו?
הצעתי לרותם אופציה אחרת שתמכור את החלק שלה לאמא שלי. היא הסכימה, אבל דרשה מחיר שאיתו אפשר לקנות וילה חדשה. לא הסכמנו.
מאז הכול מתוח. חמותי נעלבת תדיר, רותם רק עושה בעיות. באים לביקורים נדירים אבל כשהם מגיעים יש בלגן, מסיבות רועשות, ליכלוך והרבה נזק בחצר.
התחלנו לבנות גדר ולסמן גבולות. נגמרו הפשרות זה בדיוק מה שרותם רצתה.
