לאהוב בסבלנות, לסבול מתוך אהבה
פנקס אישי / מיכל בן עמי
לפעמים נדמה לי שכל חיי ארוגים מהפתעות, כמו החתונה שלנו, של עידו ושלי – חתונה כדת משה וישראל, בלב תל אביב. החופה כבר הוקמה בבית הכנסת הגדול. בדיוק כשהגענו עם כל המשפחה, הצטרפה אלינו סערת קיץ משוגעת. לא ידעתי מאיפה זה הגיע, אבל פתאום הרוח חטפה את ההינומה שלי, הקפיצה אותה אל השמים, עד שנעלה מעיני ובסוף נחתה בשלולית שחורה, מלאה בוץ. כולם נבהלו – איך יום כזה מתחיל ככה?
עידו, כמובן, רץ להביא את ההינומה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אמא שלי מיהרה לקנות לי פרח משי לבן בחנות הפינתית, הצמידה אותו לשיער שלי ואמרה לי – קדימה, מתוקה, החופה לא מחכה לאף אחד. והגענו – לא מושלמים, אבל יחד, והבטחנו אחד לשנייה נצח מול בורא עולם. אחר כך, ברבנות, חתמנו בשביל המדינה; לאנשים.
שלוש שנים עברו. זכיתי בילדים – תמר ואורי. הבית שלנו נמלא חיים, הצחוקים שלהם, הציורים על הקירות, והשקט שלי בערבים. הרבה לילות פחדתי לאבד את האושר הזה, שנראה לי מוגזם כמעט ברגעים מסוימים.
עד שיום אחד, עשר שנים אחרי החתונה, דפקה ילדה יפה בדלת. אני רגילה לארח, הבית שלי תמיד פתוח – למוזמנים ולמפתיעים. אבל הפעם, זו הייתה מישהי אחרת. ברגע שראיתי אותה, הרגשתי שהיא משנה את הרוח בחדר.
“שלום”, היא חייכה, “אני ליאורה. אני אמורה להיות… אשתו העתידית של עידו, הבעל שלך.” איזה משפט! הבטתי בה והרגשתי שכל הדם שלי רותח. “סליחה?” התקשחתי.
“כן, אנחנו יחד מזמן, ואני בהריון,” ענתה בלי למצמץ, “אנחנו אוהבים. תוכלי להפרד? עידו כבר לא נאמן…”
התגלגלתי מצחוק – לא מרוע, אלא ממרירות. ליאורה, אנחנו נשואים גם לפני השם. יש לנו ילדים. מה נסגר? היא התעקשה – אהבה, מיכל! זה הכל. גירשתי אותה, במילים הכי ברורות.
אחרי שהיא הלכה, לא יכולתי להפסיק לחשוב. האם עידו באמת השתנה? פתאום הבנתי. כבר חודשים יש לו עיסוקים חדשים – טיולים מוזרים, עבודה מאוחרת, חוסר סבלנות לילדים.
בערב, במקום להיכנס בעידו בצעקות, בישלתי לו תבשיל שהוא אוהב. קודם לדאוג לבטן, אחר-כך ללב. “עידו,” לחשתי כשסיימנו, “אתה מאוהב?”
“כן,” השפיל מבט, קולו רעד.
“ליאורה הייתה פה. זה רציני?” שאלתי.
“אני אפס! לא מסוגל לחיות בלעדיה, ניסיתי הכל, אבל לא הצלחתי. תשחררי אותי, מיכל.”
השתדלתי להחזיק דמעות ולא לתת קול לצעקה שלי. “לך. אני לא אוסרת אף אחד. אם זה מה שאתה באמת צריך.” והלכתי לישון עם כל השאלות הקשות.
עידו עבר לגור אצל ליאורה. ואני – אלוהיי, איך החזקתי מעמד? נסעתי לרב בשכונה הישנה בפתח תקווה, חיפשתי עוגן. בכיתי אצלו על הספסל. הוא אמר: “בתי, אהבה אמיתית היא סבלנות, היא לא נגמרת אף פעם. יש לך רשות לפרק את הברית, כי עידו חטא נגדך. אבל את יכולה גם לסלוח, להתפלל, ולחכות. דרכי השם לא תמיד ברורות…”
חודשיים אחר-כך גיליתי שאני בהריון. ילד נוסף של עידו. הרגשתי, אולי זו מתנה, סימן שהוא עוד יחזור, שהלב שלי עוד יקבל אותו. ילדתי בן, קראתי לו יונתן, אמא שלי אמרה – “שיקרא כמו עידו, אולי ימלא חלל בליבך.”
אמא עזרה לי בכל. היא טיפלה בילדים, סיפרה סיפורים, נתנה לי לנשום. עידו לא התעלם מתמר ואורי – ביקר אותם, לקח אותם לים, שלח דמי מזונות. רק על יונתן, ביקשתי מהילדים לא לגלות כלום. אבל תמר, איך אפשר לבלום אותה? הכל סיפרה לאבא. עידו היה בטוח שזה לא שלו, וחשב שבניתי חיים עם אחר. זה כאב לו, הוא נזכר בימים שלנו, והוא בכלל לא ידע.
בינתיים, ליאורה עברה גיהינום. ההיריון הראשון נגמר בצער גדול, תינוקת שלא שרדה. גם ההריון השני לא החזיק מעמד. עידו עמד לצידה בנאמנות, הרגיש אשם. הוא התרוצץ בין רופאים לקניות, עשה הכל, היא נשארה שבריר מבפנים.
בחיים שלי, דווקא אז, חזר אליי חבר ותיק מהאוניברסיטה – אלעד. פעם הייתי סתם עוד אחת מהמוקסמות ממנו. אבל הוא – אינטליגנטי, מטופח, גאוות אמא שלו, כביכול מושלם. אבל הלב שלי בחר תמיד בעידו.
יום חורפי אחד, ברחוב אבן גבירול, עליתי לאוטובוס, יושבת שקטה, מטפטף גשם. ליד התיישב איש. “אפשר?” לא טרחתי לענות. “בואי, מיכלי, מה את עצובה?” רק אז הסתכלתי – אלעד. שמחתי, הזמנתי אותו אליי. שוחחנו כל הערב, פרקתי אצלו הכל. הוא הקשיב באמת, לא שפט, רק תמך. בסוף הערב, נשקתי לו בלחי, מתוך תודה על ההקשבה.
אלעד הפך אורח קבוע. הילדים חיבבו אותו, הוא הביא ממתקים ופרחים, ואני הגבתי מיד – “אל תצפה ליותר מחברות. אני מחכה לעידו.” והוא הסכים בחיוך – “אהיה כמו אחיך.”
ופתאום, אחרי שנים של כאב, ליאורה הצליחה – נולדה לה בת קטנה. קראו לה ברכה. שתהיה קרובה למעלה, ברת מזל. הילדה מלאת חיים, ליאורה מאושרת – ולי אין קנאה, רק תקווה.
עברו עוד שנים, ברכה גדלה, הילדים שלי כבר תלמידי בית ספר, החיים מתקדמים. ואז, ליאורה חלתה. רק שלושים הייתה, אך מצבה הידרדר במהירות. עידו לא הפקיר – רץ בין בתי חולים לתרופות יקרות, לא ויתר. יום אחד, ליאורה ביקשה: “קח אותי למיכל. אל תשאיר אותי לבד.”
הוא לא שאל פעמיים. כשהגיעה אל הבית שלנו, כל המשפחה הייתה יחד. עידו הכניס אותה בעדינות, הניח אותה על המיטה, ומיד נשק לה על הראש. כולם יצאו, היא ביקשה שאשאר.
התיישבתי לידה, בחנתי אותה – מהחיים לא נשאר בה כמעט דבר. “מיכל, תסלחי לי… אני יודעת כמה פגעתי בך. אם תלמדי לאהוב את ברכה כשלך, אשאיר את העולם הזה רגועה. רק תבטיחי לי,” ביקשה בדמעות.
החזקתי לה את היד ואמרתי: “ליאורה, אני לא שופטת אותך. החיים שלנו מורכבים מדמעות, אהבות, וטעויות. אני כבר סלחתי. תישארי עד שתתחזקי, תני לעידו להיות איתך. נשלב כוחות, ונציל אותך.”
וכך, במשך חודשים טיפלנו בה – אני, הילדים, עידו, ועדיין, אלעד שהיה תמיד שם. בהתחלה, רק כחבר, אבל עם הזמן הבנתי שנפשו נדבקה בנפשה. אהב את ברכה, אהב אפילו את ליאורה. והיא נאחזה בהם, בילדים, בתקווה. טיפולים, לילות בלי שינה – ולבסוף, לאט לאט, ליאורה חזרה לעצמה. כמו צמח שצומח מחדש, האור חזר לעיניה.
יום אחד, הודיעה: “מיכלי, עידו, אני, ברכה ואלעד – עוזבים את הבית. מחכה לנו חיים חדשים. תודה על כל מה שנתתם לי. לא אשכח את ההצלה.”
עידו ואני החלפנו מבט. עוד לפני, הוא שמר עליי. שאל אותי: “מיכל, גם אם הכל נפל, אשאר איתך. תרצי אותי שוב?”
“ברור,” עניתי, “אולי אפילו אני זו שצריכה לבקש סליחה על כל השנים…”
ומה עם ברכה? אף פעם לא אעזוב את הילדה שלי, אמר עידו. היא תהיה כמו הבת של שנינו. הדלת שלי תישאר פתוחה.
ליאורה חיבקה את שנינו, לחשה לעידו: תאהב אותה, את מיכל, תאהב אותה לנצח. אני מודה לכם בלב שלם.
פרק חדש נפתח. ויש בי שקט, השתבח שמו. ולפעמים, רק לפעמים, אני זוכרת את היום ההוא, שבו סערה חטפה את ההינומה שלי והניחה אותה בבוץ, ואני מבינה – הדרך לאהבה אמיתית, תמיד, עוברת דרך הסבלנות והסליחה.
