זאת הייתה חלום מוזר על עצמי, אישה בת 27 מירושלים, שכל רצונה היה לגדל ילדה משלי. בעולם החלום הזה, יכולתי להביא לעולם בת רק מגבר נשוי שאהבתי עד כלות, גבר שלעולם לא יעזוב את אשתו בגלל אמונתו, כאילו הסלע והים נפגשים רק בחלום. כך התהלך עימי צלו, תמיכתו נשארה, אך משפחתי כולם חוץ מאבי חבקו אותי. לאביי, כמו נחל יבש בחמסין, הייתה בושה גדולה על בת אשר הולידה מחוץ לנישואין. הוא סירב לקבל את נכדתו, ולא העזתי להכניס אותה לבית ילדותי, לבית בו לא התקבלה.
אמי התחננה שאלך לראותה, קולה קורע את הלילה כקול יונה, אך הבנתי שרק היא רצתה לראותי, החצר ריקה. אחי, בחור חם לב וחיוך של דבש, אהב אותי ומעולם לא הפסיק לאהוב את בתי, רותם. כאשר רותם גדלה והגיעה לגיל שנתיים, אחי החליט להינשא. הוא הזמין אותנו אותי ואת רותם לחופה. התלבטתי אם לבוא; פחדתי לעכור את השמחה שבהרים ובמעיינות. דימיתי לעצמי שאבי יפנה עורף, אך אחי, אמי והכלה החדשה שבדרך, שכנעו אותי בואי, העולם ממילא הפוך, תתני לחלום לשטוף אותך.
החתונה התמלאה בילדים, שמלות מסתובבות כאורדים ברוח, ורותם הקטנה בלטה לא ביופיה, אלא בכך שהייתה בעלת שיער שחור כעורב, כהה מכולם. עקבתי אחריה, ליבם של אמהות דופק כמו תוף. לא דמיינתי כי אבי אשר לבו פתוח לכל ילד יעשה את שאירע. פעם אחת פניתי לאחור, וראיתי אותו אוחז בה, בחיקו, שני זרים אל המים, מפליגים בסוד. לא התקרבתי הנחתי לזמן לעשות את שלו, כי בחלום הכול אפשרי.
כשנכבה שיר החופה והרקדנים הלכו, צעד אבי אליי, חיבק אותי ובקול שקט כמעט בלתי נשמע התנצל. הזמין אותנו, אותי ואת רותם, לחזור הביתה. האורחים לחשו, רמזו זה לזו ולוותרו, אך עבורי, כל זה כבר הפך לטפטוף רחוק בליל חורף ירושלמי. סלחתי לאבי, ובחלום ההפוך הזה, מצאתי שלווה: בתי הגדלה בירושלים זוכה לסבא אוהב. אם לא זאת מהות האושר, מהי היא?
