אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול, למרות שחלפו כבר שנים רבות מאז. אז הייתי בת עשרים ואחת. חמש שנים קודם לכן, אימי הכניסה לביתנו את בעלה השני. לא הצלחתי לאהוב אותו אף לא לרגע אחד. הוא עבד כאב בית בבית ספר סמוך. הגיע לדירה שלנו שבתל אביב עם שני תיקים קטנים, וכבר מהרגע הראשון התחיל להשליט סדר, להרים עליי את הקול ולתת לי הוראות. אדם דוחה, באמת. אף פעם לא הבנתי מה אמא שלי ראתה בו המשכורת שלו הייתה בקושי שווה משהו, והוא המשיך לשלם דמי מזונות לאשתו הקודמת.
מעולם לא הסתדרנו. בהתחלה שתקתי. אבל לאט לאט, המריבות בינינו הפכו לשגרת יומי. אחרי שסיימתי את התיכון, התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב תמיד חלמתי להיות רופאה עוד מאז שהייתי ילדה קטנה. עשיתי כל שביכולתי ללמוד היטב, והאמת? זה לא היה פשוט בכלל. אפילו קיבלתי מלגת לימודים הישג לא מבוטל בתקופה ההיא.
לפני כחצי שנה, אותו אדם התחיל להטיח בי שאני חיה על חשבונם: “את כבר בוגרת, את לא צריכה לשבת על הגב של אמא שלך, למה אנחנו אמורים לפרנס אותך, להאכיל, להלביש, לנעול? בגיל שלך כבר עבדתי”. בנוסף, כל הזמן התבכיין שאין מספיק כסף בבית ודרש שגם אני אתחיל לעבוד כדי לעזור בפרנסה. הדבר הכי קשה היה לראות שאמא שלי מסכימה איתו במקום לגונן עליי, היא תמכה בדבריו, כאילו שניסתה “לחנך” אותי ולגרום לי ללכת בדרך שהוא קבע.
אמרה לי אמא: “את יכולה למצוא עבודה חלקית, קשה לנו מאוד לתחזק את הבית, אנחנו לא עשויים מברזל”. יומיים אחר כך, בערב, אותו בעל בית שוב קבע: מבוגרים אמורים לגור לבד, לא עם ההורים. מופתעת הסתכלתי על אימי. היא שתקה סימן ברור שהיא מסכימה איתו.
נכנסתי לחדר שלי, כל העולם נשמט לרגליי. למחרת, אמא ניגשה אליי, ניסתה להסביר: “קשה לי מאוד, את כל הזמן מקימה מהומות ולא שומרת על שתיקה. אני רוצה קצת שקט בחיים שלי. את כבר גדולה, הגיע הזמן שתתחילי לחיות לבד. את מקבלת חודש למצוא דירה ולעזוב.” עמדתי שם מהמומה. מעולם לא שיערתי שאמא שלי תבחר להיפטר ממני. לא אשכח, ולא אסלח על כך לעולם.
