ללא נשמה
ציפורה בת-אביבה חזרה פעם הביתה.
היא יצאה למספרה, ולא הייתה מוכנה אף פעם לוותר על הטיפול בעצמה, גם בגיל נכבד רק לא מזמן מלאו לה 68 שנים.
היא פקדה את המקום בקביעות, דאגה לשיער ולציפורניים, והטיפולים הפשוטים הללו חידשו את רוחה ושיפרו את מצב רוחה.
ציפורה, מישהי מהמשפחה שלך באה אלייך.
אמרתי לה שתגיעי מאוחר יותר, והיא הבטיחה שתבוא שוב, הודיע לה בעלה דוד.
איזו משפחה?
אין לי כבר קרובים.
כנראה איזו בת דודה רחוקה, תבוא לבקש משהו.
היית צריך לומר לה שנסעתי עד סוף העולם, ענתה ציפורה בקוצר רוח.
למה לשקר?
נדמה לי שהיא קשורה אליך, גבוהה ויפה, דומה ממש לאמא שלך ז”ל.
לא נראה לי שבאה לבקש.
אשה נאה, לבושה טוב, ניסה דוד להרגיע אותה.
כעבור כשעה נשמעה דפיקה בדלת.
ציפורה פתחה, ונכנסה באמת אישה דומה לאמה המנוחה, לבושה כה יפה: מעיל איכותי, מגפיים, כפפות, עגילים קטנים ציפורה הכירה תכשיטים.
ציפורה הזמינה אותה לשולחן שכבר היה ערוך.
נעים להכיר, אם אנחנו משפחה.
אני ציפורה, אפשר בלי שם אמצעי, רואה שאנחנו קרובות בגיל.
זה בעלי דוד, איך את קשורה אליי?
שאלה.
האישה נבוכה מעט, הסמיקה, אני עופרה עופרה בן-חיים.
יש בינינו הבדל לא גדול.
חגגתי חמישים לפני שתים-עשרה ביוני.
תאריך זה אומר לך משהו?
פניה של ציפורה הלבינו.
אני רואה שאת זוכרת.
כן, אני בתך.
אל תדאגי, איני רוצה דבר ממך.
רק רציתי לראות את אמא שלי.
כל חיי שאלתי למה אמא לא אוהבת אותי.
אמא איננה כבר שמונה שנים.
למה רק אבא אהב אותי?
אבא נפטר רק לפני חודשיים.
ברגע האחרון סיפר לי עלייך.
ביקש, שתסלחי לו אם תוכלי, סיפרה עופרה, בקול מרוגש.
אין לי מושג מה קורה פה…
יש לך בת, שאל דוד, המום מהחדשות.
כנראה שיש.
אסביר לך אחר כך ענתה ציפורה.
אז את הבת שלי?
יפה.
ביקרת?
אם חשבת שאבקש סליחה לא, לא אבקש.
אני לא אשמה, אמרה לעופרה, אני מניחה שאבא שלך סיפר לך הכול.
אם את חושבת לעורר בי רגשות אימהות לא, אפילו לא טיפת!
סליחה.
אפשר לבקר אותך שוב?
אני גרה במושב באזור.
לנו יש בית גדול עם שתי קומות, תבואי עם דוד.
אולי תתרגלי לכך שאני קיימת.
הבאתי תמונות של הנכד והנינה, אולי תרצי לראות?
שאלה עופרה בחשש.
לא רוצה.
אל תבואי.
תשכחי ממני.
שלום, השיבה ציפורה בחריפות.
דוד קרא לעופרה מונית ויצא ללוות אותה.
כשחזר, ציפורה כבר ניקתה את השולחן וישבה רגועה מול הטלוויזיה.
איזו עקשנות!
היית צריכה לפקד על גדוד.
באמת אין בך בכלל נשמה?
תמיד חשבתי שאת חסרת רחמים, אבל ברמה הזאת…
אמר דוד.
הכרנו כשאני הייתי בת 28, נכון?
אז, בעלי, את הנפש שלי רמסו מזמן.
אני בת מושב כל החיים חלמתי להגיע לתל אביב, לכן למדתי טוב מכולם, היחידה בכיתה שנכנסה לאוניברסיטה.
הייתי בת 17 כשפגשתי את שאול.
אהבתי אותו בטירוף.
היה בוגר ממני כמעט ב-12 שנים, לא הפריע לי.
אחרי ילדות עניי, בעיר הלימודים הרגשתי כמו באגדה.
מהמלגה בקושי חייתי, תמיד רעבה.
כל הזמנה של שאול לאכול הייתה בשבילי חגיגה.
שאול לא הבטיח לי כלום, אבל הייתי בטוחה שכשהאהבה כזו יתחתן איתי.
כשערב אחד הזמין אותי לצימר, לא היססתי.
הייתי בטוחה שעכשיו, אחרי מה שקרה, הוא קשור אליי.
הפכו המפגשים קבועים.
מהר מאוד התברר שאני בהריון.
סיפרתי לשאול.
שמח מאוד.
כשההיריון התחיל להיראות, שאלתי מתי מתחתנים.
הייתי בת 18 חוקי.
האם הבטחתי להתחתן איתך פעם?
ענה בשאלה.
לא הבטחת, ולא אתחתן.
אני כבר נשוי אמר בקרירות.
ומה עם הילד?
ומה איתי?
את צעירה, חזקה, ממך אפשר לפסל.
קחי חופשה מהאוניברסיטה, תלמדי עד שלא יבחינו.
כשיגיע הזמן, אשתך ואני ניקח אותך אלינו.
לנו לא מצליח להביא ילד, אולי כי אשתי מבוגרת.
כשתלדי, ניקח את הילד.
איך יוסדר הכל לא עניינך.
אני לא אחרון בעירייה, אשתי מנהלת מחלקה בבית חולים.
אל תדאגי לילד, אחרי הלידה תתאוששי ותשובי לאוניברסיטה.
גם תשלמנו לך.
אז, איש לא שמע על פונדקאות.
הייתי היחידה למעשה.
מה היית עושה?
לחזור לכפר, לבייש את המשפחה?
עד הלידה גרתי בביתם.
אשתו של שאול לא דיברה איתי, אולי קנאה.
את הבת ילדתי בבית, באה מיילדת, הכול כשר.
לא הנקתי, לקחו אותה מיד.
מאז לא ראיתי את הילדה.
אחרי שבוע נפרדו ממני בעדינות.
שאול נתן כסף.
חזרתי לאוניברסיטה.
אחרי לימודים מפעל.
קיבלתי חדר במעונות.
התחלתי כטכנאית ואז מנהלת פיקוח.
היו לי חברים, אף אחד לא הציע נישואין עד שאתה הופעת.
כבר הייתי בת 28, אולי לא רציתי באמת, אבל היה צורך.
הלאה אתה מכיר: חיינו טוב, החלפנו שלוש מכוניות, בית מלא כל טוב, צימר מסודר.
חופשות כל שנה.
המפעל שרד את שנות התשעים כי רק אצלנו ייצרו חלקים לטקטורים, אף אחד לא ידע מה עושים בשאר.
המפעל עד היום מוקף גדרות שמירה.
יצאנו לפנסיה מוקדמת.
יש לנו הכול.
ילדים אין, ולא צריך.
רואה איזה ילדים יש היום…
סיימה ציפורה.
לא חיינו טוב.
אהבתי אותך.
ניסיתי לחמם את ליבך כל חיי לא הצלחתי.
טוב, הילדים לא באו, אבל לא חסך רחמים לא כלב, לא חתול, אפילו על אחיינית לא רחמת.
היום באה הבת שלך?
בת!
דמך, ואת…
בחיי, אם הייתי צעיר יותר, כבר הייתי מגיש גט; עכשיו מאוחר.
קר לי לידך, קר.
ציפורה נבהלה מעט, מעולם לא דיבר אליה דוד כך.
הבת שיבשה את השלווה.
דוד עבר לצימר.
בשנים האחרונות חי שם.
שם גידל שלושה כלבים אסף גורים שאיש לא רצה, ומספר לא ברור של חתולים.
פוגש בבית לעיתים נדירות.
היא יודעת שהוא מבקר אצל בתה עופרה, הכיר את כולם, והשקיע בנינה.
תמיד היה רך, כך נשאר.
שיחיה איך שבא לו, חושבת ציפורה.
היא לא חשה רצון להכיר את בתה, נכדה ונינה.
היא נוסעת לבדה לים.
נחה, מתמלאת כוחות ומרגישה טוב מאוד.
