בלי נשמה

בלי נשמה
קליה בת אמנון חזרה לביתה.
היא הלכה למספרה, למרות גילה המכובד לפני זמן לא רב מלאו לה 68 שנים נהגה לפנק את עצמה בביקורים אצל מעצבת השיער הקבועה שלה.
קליה הייתה מסדרת את שערה, ידיה, מציינת את גילה בגאווה, וטיפולים אלו תמיד העלו את רוחה והרגישה חיונית יותר.
קליה, באה אליך איזו קרובת משפחה בזמן שלא היית בבית.
אמרתי לה שתשוב יותר מאוחר.
היא אמרה שתעבור שוב אמר לה בעלה, יורם.
איזו קרובה?
אין לי כבר קרובי משפחה.
אולי איזה בן דוד שלישי…
שיבקש משהו.
היית צריך לומר לה שנסעתי רחוק מאוד ענתה קליה בחוסר רצון.
למה לשקר?
היא נראתה שייכת למשפחה שלך, גבוהה, אצילית, מזכירה את אמא שלך ז”ל.
לא נדמה לי שבאה לבקש משהו.
אישה נאה, לבושתה מכובדת ניסה יורם להרגיע אותה.
כעבור ארבעים דקות נשמעה דפיקה בדלת.
קליה פתחה אותה בעצמה.
אכן, הדמות דמתה לאמא המנוחה: לבוש מכובד, מעיל יקר, מגפיים יוקרתיים, כפפות עדינות, עגילים עם יהלום קטנטן דברים שקליה ידעה לזהות ולהעריך.
היא הושיבה את האורחת לשולחן שכבר היה ערוך.
בואי נכיר, אם את קרובה.
אני קליה, בלי שם האב, אנחנו בערך באותם גילאים, זה בעלי יורם.
מאיזו קו את קרובה שלי?
שאלה קליה.
האורחת חשה מבוכה והתאדמה מעט.
אני גבריה…
גבריה בת דוד.
הפער בינינו לא גדול.
מלאו לי 50 בשנים עשר ביוני.
התאריך אומר לך משהו?
פניה של קליה הלבינו.
אני רואה שנזכרת.
כן, אני הבת שלך.
אל תתרגשי, לא באתי לבקש ממך כלום.
כל חיי לא הבנתי למה אמא שלי לא אהבה אותי.
אגב, היא נפטרה לפני שמונה שנים.
למה רק אבא היה אוהב?
הוא הלך לעולמו ממש עכשיו, עברו רק חודשיים.
לפני מותו סיפר לי עלייך, ביקש שתסלחי לו אם תוכלי סיפרה גבריה בלחץ.
אני לא מבינה כלום.
יש לך בת?
נדהם יורם.
יוצא שכן.
אסביר לך אחר כך ענתה קליה.
אז את הבת שלי?
מצוין.
ראית אותי?
אם את חושבת שאבקש סליחה או שאתעורר לרגש של חרטה לא, לא יהיה.
איני אשמה בדבר אמרה לקצרה.
מקווה שאבא הספיק לספר הכל.
אין לי כל רגש אימהי אליך, מצטערת.
אפשר לבוא לבקר שוב?
אני גרה בפרברים, לנו בית דו-קומתי גדול.
בואי את ובעלך.
הבאתי תמונות של הנכד, של הנינה.
תרצי לראות?
שאלה גבריה בגישה מתונה.
לא רוצה.
אל תבואי.
תשכחי ממני.
שלום ענתה קליה בתקיפות.
יורם הזמין לגבריה מונית ויצא ללוות אותה.
כשחזר, קליה כבר פינתה את השולחן וצפתה בטלוויזיה בשלווה.
איזו קור רוח!
מתאים לך לפקד על צבא, אין בך שום רגש?
תמיד חשבתי שאת קשוחה וחסרת רחמים, אבל עד כדי כך לא שיערתי אמר יורם בכעס.
פגשת אותי כשהייתי בת 28, נכון?
אז דע לך, את הנשמה שלי רמסו הרבה קודם.
אני נערה מהכפר, תמיד חלמתי להצליח בעיר לכן הצטיינתי בלימודים, הייתי היחידה בכיתה שהתקבלה לאוניברסיטה.
בגיל 17 הכרתי את דוד.
אוהבת הייתי אותו עד טירוף.
הוא היה מבוגר ב-12 שנה, זה לא הרתיע אותי.
אחרי ילדותי הענייה, החיים בעיר, הלימודים, היו עבורי חלום.
המלגה לא הספיקה, תמיד הייתי רעבה.
שמחתי לכל הזמנה של דוד לקפה או גלידה.
הוא לא הבטיח כלום, אבל הייתי בטוחה שהאהבה תיקח אותנו לחופה.
ערב אחד הזמין אותי לבית הקיץ שלו, הסכמתי בשמחה.
חשבתי שככה אזרוק בו אבן שתישאר לעד.
הביקורים הפכו שגרתיים.
ואז התברר שאהיה אם לילד שלו.
סיפרתי לו זאת, היה מאושר.
כששאלתי מתי נתחתן, כבר מלאו לי 18, ניתן להגיש בקשה ברשות.
הבטחתי לך להתחתן מתישהו?
השיב בשאלה.
לא, וגם לא אתחתן.
אני כבר נשוי אמר בקור רוח.
ומה עם הילד?
ומה איתי?

את צעירה ובריאה, אפשר לפסל ממך גיבורה עם מגל.
תבקשי חופשה מהאוניברסיטה.
תלמדי עד שאי אפשר להסתיר, אחר כך תבואי לגור איתי ואשתי.
אנחנו לא מצליחים להביא ילד, אולי כי היא הרבה יותר מבוגרת.
כשיוולד, נשלח אותך לחופשה, נשלם לך, את לא תדאגי.
אחרי הלידה תלכי לדרכך.
אז אף אחד לא שמע על פונדקאות, אני, כנראה, הייתי היחידה אז.
מה יכולתי לעשות?
לחזור לכפר, לבייש את המשפחה?
עד הלידה גרתי אצלם בבית.
אשתו של דוד לא פנתה אלי, אולי קנאה.
ילדה נולדה בבית, עם מיילדת, הכל היה רשמי.
מעולם לא הנקתי אותה, היא נלקחה מייד, ולא ראיתי אותה שוב.
כעבור שבוע ליוו אותי בנימוס.
דוד נתן לי כסף.
חזרתי לאוניברסיטה, אחרי הלימודים עבדתי במפעל.
קיבלתי חדר במעונות.
התקדמתי בתפקידים.
היו לי הרבה חברים, אף אחד לא רצה להינשא לי, עד שהגעת אתה.
הייתי אז בת 28, לא ממש רציתי, אבל צריך.
מכאן אתה כבר זוכר חיינו טוב, החלפנו שלוש מכוניות, הבית מלא טוב, חופשות כל שנה.
המפעל עמד בעשור הקודם, רק בנו מייצרים ציוד מיוחד לטרקטורים, מה עושים בשאר אגפים רק אלוהים יודע.
המפעל עדיין מוקף גדר ותצפיות.
יצאנו לפנסיה מוקדמת.
הכל יש.
ילדים אין, וגם לא צריכים.
כשאני רואה איזה ילדים קיימים היום…
סיימה קליה את וידויה.
לא טוב חיינו.
אהבתי אותך.
ניסיתי כל חיי להפשיר את לבך ולא הצלחתי.
בסדר, ילדים אין, אבל אפילו חתול או כלב לא ריחמת עליהם.
אחותי ביקשה עזרה לאחיינית אפילו לשבוע לא הזמנת אותה.
היום הגיע אליך הבת, איך קיבלת אותה?
בת!
מבשרך, ואת…
אלוהים, לו היינו צעירים, הייתי מתגרש, עכשיו זה מאוחר.
קר לי איתך, קר ענה יורם בכאב.
קליה לא פעם נבהלה, אף פעם לא דיבר בעלה כך.
חייה השלווים הופרו על ידי הבת הזו.
יורם עבר להתגורר בבית הקיץ.
בשנים האחרונות הוא שם, אסף שלושה כלבים עזובים, לא ידוע כמה חתולים.
הוא כמעט ולא מגיע הביתה.
קליה יודעת שהוא נוסע לבקר את גבריה, הכיר שם את כולם, בנינה הוא כל כך משקיע.
תמיד היה כזה, שייחיה איך שמתאים לו חושבת קליה.
מעולם לא פיתחה רצון להכיר את הבת, את הנכד והנינה מקרוב.
היא נוסעת לים לבד.
נחה, אוספת כוחות ומרגישה טוב מאוד.