יומן אישי, 17 ביוני
הבוקר, כבר בשעה שש, צלצל הטלפון בביתי זה היה אורי, שכני מהקומה הרביעית. הוא פתח בשאלה בלי הקדמות:
שמעת מה קרה עם בת הדודה שלך, דליה?
לא, מה קרה?
מתברר שהיא מתכוונת לבקש גירושים, בגיל חמישים וארבע, אחרי שלושים שנות נישואים.
הלסת שלי כמעט נפלה דליה ונחום תמיד נראו לי משפחה רגילה. נחום לא שותה, היום הוא כבר בפנסיה, תשע שנים מבוגר ממנה. יש להם שלושה ילדים בוגרים, שגרים בדירות משלהם, וחמישה נכדים. ופתאום, דליה מחליטה לפרק את הכול.
הייתי חייב לבדוק אם זה נכון התקשרתי מיד לדליה וביקשתי להיפגש. קבענו להיפגש בפארק רמת גן, ליד המזרקה. דליה הייתה כנה ופתוחה:
“עברתי כל החיים כמו עכבר בחור גם אני וגם נחום עבדנו, אבל בסוף יום העבודה, הוא היה שוכב על הספה ומדליק את החדשות, או לפעמים יוצא לשבת עם חברים באיזה פאב בשכונה, ואני מתחילה משמרת שנייה בבית. אני יודעת שרוב הנשים יבינו למה אני מתכוונת.
את חוזרת מהעבודה, ישר מתחילה כביסה, ארוחת ערב, משהו להכין למחר, כי הילדים צריכים אוכל כשהם חוזרים מהלימודים. ואז ניקיון, כלים, שאיבה, כי נחום ‘עייף’, הילדים עסוקים שיעורים, חוגים. וכל שאר הדברים שכל אמא ישראלית מכירה.
חשבתי שכשילדים יגדלו יהיה קל. טעיתי. הילדים גדלו, נחום יצא לפנסיה, ואני עדיין במרוץ עובדת, ומנהלת הבית.
ועכשיו: נחום כמעט תמיד בבית, לפעמים יוצא לדוג בכנרת, אבל תמיד חוזר ומצפה שאני אעשה הכול. לא עוזר בכלום.
השיא היה כשהייתי חולה נחום חזר מדיג, לא שאל לשלומי, אלא פתח ישר את המקרר וצעק שאין אוכל, שאפשר לפחות לבשל תפוחי אדמה כי ‘זה ממש לא קשה’.
אמרתי לו: ‘אם זה לא קשה, תבשל לבד’. והוא ענה: ‘אז למה אני צריך אישה אם אני צריך לבשל לבד?’
באותו רגע עניתי: די, נמאס לי. אנחנו מתגרשים, נחלק את הדירה ונגור בנפרד. אני חייבת לחיות קצת בשבילי.
הילדים התנגדו אמרו שאני משאירה אותו לבד, שהוא לא יודע לעשות כלום, שהוא ייאבד. אבל לי כבר לא אכפת. הוא שרף את כל הגשרים בעצמו. אם הוא לא מעריך אותי, אז שיראה איך זה לבד.
כך זה אולי העניינים יירגעו אחרי הכל, אבל לדליה יש גישה חדשה וחזקה.
לי יש לבטים להיות לבד בגיל כזה זה לא פשוט.
מה אתם חושבים?
