נעמה, קחי אותה מפה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה עושה לי בחילה!

דנה, קחי אותה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה מגעיל אותי!
נעמה רעדה. התינוקת שעל ידיה בכתה בכי מר עד שכמעט נחנקה.
דנה לקחה לידיה את אחייניתה והנהנה.
בסדר. אבל זו החלטה שלך, אחר כך אין טענות?
ממש לא! קחי אותה, אני לא צריכה אותה!
התינוקת נולדה רק לפני חודש. כבר בתחילת ההריון היה בדבריה של נעמה משהו כבוי. דנה ייחסה את שינויי המצברוח להיריון המאוחר. אחותה הייתה אלמנה כבר למעלה משבע שנים, הילדים הגדולים התרחקו ונסעו לגור בעיר אחרת. חופשה קצרה בנתניה, היכרות מפתיעה והיריון לא מתוכנן שינו את כל חייה. נעמה אף פעם לא הייתה מהספונטניות, ובהתחלה עוד נראה שההריון זה אירוע משמח. עם הזמן דנה הבינה, שאחותה לעיתים מתלהבת וקונה בגדים ועגלה, ולעיתים נעלמת ימים ארוכים ונראית כמסתתרת מאחורי חומה.
בסמוך ללידה, נעמה ניתקה קשר עם כולם לא התקשרה לאימא, לא לדנה, לא לילדים. דנה דאגה ובאה לבקר את אחותה בבית החולים, שם גילתה שנעמה מתכוונת לוותר על התינוקת.
נעמה, מה קורה? למה?
אני לא יודעת. כלום לא מרגישה. היא לא שלי באמת.
מה זאת אומרת? זו הבת שלך!
עוד מעט לא שלי… נעמה סובבה את גבה.
דנה הפשילה שרוולים והביאה את אימן. נעמה הסכימה לקחת את הילדה הביתה. האם שכנעה את נעמה לבוא לגור איתה, בטענה שתעזור לה בתחילת הדרך, בפועל כולם שמרו על נעמה ודאגו לה. היא טיפלה בתינוקת, אבל עשתה הכל בפס ייצור, בלי להשאיר רגע של חום, וכמעט לא הרימה אותה על הידיים. את השם בחרה הסבתא, והדודה הייתה היחידה שנשאה אותה בחיקה.
נעמה, אני אקח אותה. אגדל אותה, אבל תוך זמן לא רב למי היא תקרא אמא?
לי לא אכפת. העיקר שלא לי.
תוך שבוע כל הניירות היו מוכנים, ודנה הפכה לאפוטרופוסית החוקית של אחייניתה. נעמה עזבה לעיר אחרת.
הקטנה, ששמה הפך לאילה, גדלה ילדה שמחה ופעלתנית. התחילה ללכת מוקדם, דיברה מהר, ואת דנה קראה אמא.
שנים חלפו, שתים עשרה במספר.
אמא! היום קיבלתי שלוש מאיות, ומחר יוצאים עם הכיתה לסינמה סיטי! קולה הצלול של אילה ריקד ברחבי הדירה.
זו היא?
כן, נעמה, זאת אילה. רק בבקשה…
שלום! אני אילה, מי את?
בפתח המטבח עמדה ילדה גבוהה עם עיניים גדולות וסקרניות, בוחנת את האישה הזרה שישבה ליד השולחן ואת האמא שלה, שעמדה חיוורת ליד החלון.
אני… נעמה. אני אמא שלך, אילה.
ביקשתי ממך… דנה הביטה בכעס באחותה וניגשה לבת. אילה, אני אסביר לך הכל.
לא צריך, אמא. בואי נשמע. אז מה, את אמא שלי. אז?
באתי לקחת אותך אלי. אני רוצה שתגורי איתי.
למה?
כי את הבת שלי.
אני לא שלך. יש לי אמא אחת, והיא כאן. אחרת אני לא צריכה! ואתך אני רואה היום בפעם הראשונה ובתקווה גם האחרונה בחיים שלי. אילה הסתובבה ויצאה מהמטבח.
דנה התמוטטה על כסאה.
ומה השגת בזה?
בינתיים כלום. אבל אני אשיג. גם אם אצטרך, אלך לבית משפט.
למה כל זה? הרי את וויתרת עליה, לא רצית לראות אותה. אף אחד לא הבין למה. ועכשיו, אחרי כל השנים האלה את חושבת שזה פשוט?
תני לי לנסוע לאמא, נדבר אחר כך. עכשיו אני צריכה זמן.
לבת שלי! נעמה קמה.
דנה נאנחה והלכה אל חדרה של אילה.
אילונת…
אמא, חכי. לפני שאת מסבירה, אני רוצה לומר משהו. אני יודעת הכל. לפני שנה, אצל סבתא כשהיינו מנקים, מצאתי את המסמכים על האפוטרופסות. בהתחלה כעסתי עליכן שלא סיפרתן, אחר כך רציתי לפגוש אותה ולשאול למה? אבל בסוף הבנתי לא משנה לי. את האמא שלי! ואף אחת אחרת לא צריכה להיות.
אילה, ילדה שלי, אני בחיים לא אתן אותך!
וגם אני את עצמי לא אתן צחקה אילה. זוכרת את עמית מהכיתה? אמא שלו עורכת דין, בתחום דיני משפחה. תתקשרי אליה.
את יודעת, ילדה, לא כדאי למהר כל כך לגדול. עוד אני האמא בסיפור הזה צחקה דנה וליטפה את ראשה. נתקשר אליה, בכיף. נפתור הכל.
אחר כך היו עוד הרבה לחץ וטלטלות, אבל בית המשפט השאיר את המצב כפי שהוא. התחשבו ברצון של אילה שסירבה להתגורר עם אמה הביולוגית או להכיר בה.
האחיות התעכבו מחוץ לבית המשפט.
נגמר הסיוט סוף-סוף, נשמה דנה לרווחה. ומה עכשיו?
אני אסע מפה, דנה. לא אפריע. אעזור אל תסרי. על אילה פתחתי מזמן קרן, המסמכים אצל אמא, דאגתי.
למה צריך היה את כל זה, נעמה? למה אז עזבת?
לא היה רומן, דנה. שום רומן לא היה. היה לילה אפל, פארק ריק.
דנה השתנקה.
ולא דיברת? כל השנים נשאת את זה לבד?
מה אפשר היה לתקן? לא דיברתי כי אי אפשר היה לשנות. בכלל לא הבנתי שאני בהריון חשבתי שזה גיל המעבר. ואז כבר היה מאוחר. לאילה אל תאמרי. לא שייכת לה, רק אלי. אולי יום אחד תסלח לי.
דנה חיבקה את אחותה, ושתיהן הביטו לעבר אילה שעמדה עם הסבתא.
לפעמים מתוך הדברים הכי קשים צומחים הדברים הכי יפים. תראי אותה, איזו ילדה מיוחדת! מחתה נעמה דמעות, ודנה, לראשונה מזה שנים, ראתה על פניה של אחותה חיוך אמיתי.