10 בספטמבר
איזו תקופה מורכבת זו שוב. ישבתי בערב, רוני בדיוק סיימה להכין קציצות עדשים, ואני הודיתי לה על האוכל:
“תודה, היה ממש טעים,” אמרתי, ודחפתי את הצלחת מעט הצידה. “רוניתי, אני צריך לדבר איתך רגע.”
היא חייכה חיוך קטן כזה, שמעיד שהיא כבר מנחשת. “אתה רוצה לדבר על יום ההולדת של אמא שלך, נכון?”
“נכון. היום העשירי, ולדבורה יש יום הולדת בשמונה עשר,” עניתי.
“אבל גם לי יש יום הולדת העשרים בחודש, לא שכחת, נכון?” רוני הביטה בי במבט הידוע שלה.
“ברור שאני זוכר, מתוקה…”
“רוני, אל תתחילי אפילו אני כבר אומר: לא!”
“אבל אפילו לא שמעת מה רציתי להציע…”
“לא רוצה לשמוע! סתם שתדע, הזמנתי כבר שולחן למסעדה, לעשרה אנשים שמונה חברים שלי, אנחנו זוג ואם תחליט לא לבוא, נחגוג בלעדיך.”
השאלה שחוזרת כל שנה: יום הולדת לדבורה ב-18 לספטמבר, לרוני ב-20. וכבר שלוש שנים שאני מסתבך איך לשלב בין שתי החגיגות ולא להעליב אף אחת? עדיין לא הצלחתי…
“רוני, אמא הציעה שנחגוג לשתיכן יחד, בשבת אצלה בדירה זה הגיוני, למה להתיש את המשפחה פעמיים בשבוע? ולכולם נוח יותר בשבת.”
“עודד, מי אמר לך שאני רוצה לראות את כל הדודים, הדודות והבני דודים שלה אצלי ביום ההולדת? הזמנתי רק חברים שלי, אתה הרי מכיר את כולם,” היא אמרה.
“אמא תיעלב,” נאנחתי.
“אבל גם אני כבר נעלבתי בשנה שעברה וגם לפני שנתיים שכחת? זה לא נחשב?”
“אז זה היה בסדר, לא?”
“באמת? בוא נזכר. לפני שנתיים: התחתנו באפריל, אז בספטמבר חגגת לאמא שלך יובל שישים. מה אמרת לי אז?”
“רוני, לאמא שישים, היא רוצה לחגוג עם המשפחה בדירה, בואי לא נתחיל אירועים נוספים בשבת.”
“וכמובן, אני בקרתי אצלכם, קילפתי, חצצתי, בישלתי, ואחר כך התרוצצתי בין המטבח לסלון כמו מלצרית ואף אחד אפילו לא בירך אותי ליום הולדת!”
“למה, נועה בירכה אותך,” הזכרתי.
“לא! רק אחרי שאמרת לה, היא זרקה ‘היה, עבר מה כבר יש להזכיר?'”
“אבל בשנה שעברה כבר דאגתי שיברכו אותך.”
“טוב, בוא נדבר על שנה שעברה: שישי בערב, שוב בקצב שף-קונדיטור, זה כששאלתי את דבורה למה נועה לא עוזרת לי, היא ענתה: ‘לנועה יש מניקור היום, מחר בוקר אצל הקוסמטיקאית והספר.’ ואני, בקושי הספקתי להחליף בגדים כשהאורחים כבר נכנסו.”
“ואמנם הרימו לכבודי כוס, שאפו אבל ברחו לתוך שיחות משפחתיות, ואני שוב נשארתי לבד. וכמובן, שום מתנה לא קיבלתי מאף אחד חוץ ממך ומההורים שלי. אז תודיע לאמא שלך אל תסמוך עלי לעזרה השנה!”
“אבל היא לבד לא תסתדר…”
“לעוזר לדבורה יש עודד שזה אתה! ונועה אחותך. תסתדרו יחד. אני, סוף סוף, רוצה יום הולדת עם החברים שלי.”
“אז איך אסביר לכולם למה את לא איתנו באירוע של אמא שלי?” שאלתי.
“עודד, בחייך אף אחד בכלל לא יזכור שאני לא שם! רק אם יצטרכו להחליף צלחת…”
רוני עמדה על שלה יש לה זכות לחגוג כפי שמתחשק לה. אבל דבורה ונועה ירדו לחייה בניסיון לשכנע אותה לא לעזוב את ‘המשפחה’.
הן צילצלו, ניסו לשכנע אותה בלי סוף:
“רונית,” אמרה דבורה בטלפון, “יש לנו מסורת נהדרת! כבר שנתיים חוגגים יחד למה השנה פתאום את נעמדת על הרגליים האחוריות?”
“דבורה, זה פשוט: אני רוצה לחגוג עם החברים שלי, לא אצלך בבית, לא להתרוצץ לשבת במסעדה וליהנות מהאירוע.”
“אבל גם אצלנו זה נחמד,” הציעה דבורה, “אנחנו מדברות, צוחקות, המשפחה הכי קרובה.”
“דבורה, זה אתן מדברות אני רצה עם סירים! חג כזה לא מעניין אותי בכלל.”
“מעולם לא חשבתי שתסרבי לעזור לאמא של בעלך!” דבורה נעלבה.
נועה הלכה רחוק יותר:
“רונית! מספיק שטויות אמא כבר הכינה רשימת מתכונים, אבא עשה קניות. תחשבי מה את מכינה!”
“נועה, אני לא עקשנית רק השנה בעלי ואני החלטנו לחגוג סוף סוף עם חברים. את תוכלי לעזור לדבורה.”
ומה עם עודד? אני, נאלץ לבחור בין שתיים אמא מאכזב, רוני מאוכזבת.
אמנם רוני לא דרשה ממני להיות איתה, אבל ידעתי שהיא תיפגע אם אבחר להיות רק עם אמא באירוע.
ביום שישי, דבורה התקשרה לרוני למשרד:
“רונית, את מגיעה? ויתרת כבר על הרעיון המיותר עם המסעדה? אני מחכה לך, צריך להתחיל לבשל!”
“דבורה, אני בעבודה התרעתי מראש, הפעם אל תסמכו עלי! תני לנועה לעזור.”
“אני מקווה שעודד מבין איך את מתנהגת למשפחה שלו!”
“אני נשואה לעודד, לא לכל המשפחה כולה; יש לי חיים, תחביבים וחברים משותפים עם עודד לא מוכנה להפוך לטבחית או עוזרת שלכם!”
השיחה הסתיימה במבוכה.
בשבת יצאתי עם מתנה לבית של אמא; רוני יצאה לארוחה עם החברים במסעדה.
כל החבר’ה הגיעו בזמן, חוץ מהכיסא המשוריין לצידי. אף אחד לא שאל שאלות כולם ידעו.
רק רוני, כל הזמן הציצה לדלת עם תקווה שאבוא.
והגעתי, אפילו באיחור של כמעט שעה, עם זר ורדים תה שהכי אהובה עליה.
“רוני, בקושי הצלחתי לצאת. כולם מדברים עלייך דודה רחל שאלה למה אין את הסלט שאת הכנת שנה שעברה, הוא היה כל כך מוצלח… והשולחן היה דל, ונועה ישבה ממורמרת שני ציפורניים נשברו לה, עוזרת לאמא.”
בשנתיים הבאות כמעט לא ביקשו מרוני עזרה בהכנות, ואז היא נכנסה להריון והפכה לאמא בעצמה.
כשדבורה חגגה שישים וחמש זה כבר היה במסעדה, בדיוק כמו שרוני רצתה.
ועדיין, אמא התמרמרה: “מה היה צריך לה? הכול היה נהדר. למה עשתה עניין?”
אני מבין היום שצריך לתת לכל אחד את זכותו לבחור עם מי ואיך לחגוג את רגעיו. זו הבחירה החשובה והשלום בבית קודש.
