אני בת 38, ובמשך שנים הייתי בטוחה שהבעיה היא בי. אולי אני אמא גרועה, אולי אני אישה לא משהו. יש איזה פגם בי כי למרות שהתמודדתי עם הכל, בפנים הרגשתי שכבר אין לי מאיפה לתת.
כל בוקר קמתי ב-5:00. הכנתי סנדוויצים, גיהצתי חולצות בית-ספר, ערכתי קופסאות לארוחת עשר. וידאתי שהילדים מוכנים, סידרתי את הבית במהירות, ויצאתי לעבודה. עמדתי בזמנים, הפקתי תוצאות, השתתפתי בישיבות. חייכתי. תמיד חייכתי. בעבודה אין מצב שמישהו חשד במשהו. להפך: שיבחו אותי, אמרו שאני תותחית, חזקה ומאורגנת.
גם בבית הכל רץ. צהריים, שיעורים, אמבטיה, ערב. הקשבתי לילדים מספרים, עשיתי חידון על מה שהיה להם בכיתה, פתרתי את המריבות הקטנות שלהם. חיבקתי כשצריך, ניחמתי כשכואב. כלפי חוץ חיים רגילים, אולי אפילו מוצלחים. יש לי משפחה, עבודה, כל אורחות החיים תקינות. אין איזה משבר גדול, שום דרמה שאפשר לתלות בה את התחושה הזאת.
אבל בפנים? ריק.
לא שמדובר בעצב תמידי זאת פשוט עייפות. עייפות שלא חולפת משינה. אפילו כשאני נרדמת גמורה ומתהפכת בלילה, קמה שוב ובחוסר כוחות. הגוף כואב, ולא ברור למה. כל רעש מחרפן אותי. החזרות על אותם שאלות בבית, עוד יותר. התחלתי לחשוב מחשבות שאני מתביישת להגיד בקול: אולי הילדים שלי היו מסתדרים בלעדיי; אולי אני פשוט לא בנויה להיות “אמא” כמו שצריך. יש נשים שאלה חיים טבעיים להן לי זה מרגיש הצגה.
לא ויתרתי על אף משימה. לא איחרתי, לא שכחתי, לא צעקתי (לפחות לא יותר מהמקובל בישראל). בגלל זה אף אחד לא שם לב.
גם בעלי לא קלט. מבחינתו הכל בסדר. ואם זרקתי אני עייפה, הוא השיב:
כל אמא עייפה, זה טבעי.
ואם העזתי להודות שאין לי כוחות:
זה סתם חוסר מוטיבציה.
בשביל מה לדוש עוד? הפסקתי לדבר.
היו ערבים שבהם פשוט נכנסתי למקלחת, נעלתי דלת כדי לא לשמוע אף אחד. לא בכיתי. פשוט ישבתי ובהיתי באריחים ובדקתי כמה דקות עוברות עד שאני שוב אמורה להיות הכל מסוגלת.
הרעיון להיעלם הגיע בשקט, בלי דרמה. פשוט פנטזיה קרירה: להיעלם לכמה ימים, לצאת, לא להיות נחוצה. לא כי אני לא אוהבת אותם פשוט כי לי כבר לא נשאר כלום לתת.
היום ששבר אותי באמת היה בנאלי. שלישי באמצע שבוע. אחד הילדים ביקש עזרה במשהו קטן, ואני פשוט הבטתי בו כתועה, ריקנית. הראש נקי ממחשבות. גרון סגור, חום בחזה. מצאתי את עצמי יושבת על רצפת המטבח ולא קמה.
הבן שלי הסתכל עליי נבהל ושאל:
אמא, את בסדר?
ולא הייתה לי תשובה.
אף אחד לא בא להציל אותי, ולא הגיע נס. פשוט לא יכולתי לשקר שאני בסדר.
פניתי לעזרה כשכבר לא נותרו לי כוחות לשאת הכל לבד. רק אז מצאתי מטפלת שאמרה:
זה לא הופך אותך לאמא רעה.
והיא נתנה שם למה שעובר עליי.
קלטתי: אף אחד לא ראה אותי, כי לא התרסקתי. כולנו חולמים שאישה שמצליחה להחזיק הכל פשוט יכולה להמשיך לנצח. מי ישאל על זאת שבחיים לא נופלת?
להתאושש זה היה תהליך. לא פיקוס, לא נס. עבודה איטית, מביכה, מלאה רגשות אשמה. ללמוד לבקש עזרה. להגיד לא. שלא הכל חייב להיות עליי. להבין שמנוחה לא עושה אותי אמא פחות שווה.
היום אני ממשיכה לגדל ילדים, להחזיק קריירה. אבל אני כבר לא משקרת לעצמי שאני מושלמת. טעות אחת לא מגדירה אותי. ובעיקר לא מאמינה יותר שרצון להיעלם מדקה לדקה הופך אותי לאמא רעה.
פשוט הייתי עייפה. זה הכל.
