מה שקיצרת לא תחזיר
כשטליה מראה לחברותיה את תמונות החתונה שלה, היא תמיד מוסיפה בחיוך:
אוֹי, כמה סבלתי בשמלה הזאת! נכון, היא מהממת, אבל כל כך כבדה ומסורבלת! בפעם הבאה שאתחתן, אבחר שמלה קלילה ואוורירית.
כולם בטוחים שטליה מתבדחת, וצוחקים יחד איתה. והיא אכן מתבדחת. כולם יודעים שטליה התחתנה מאהבה אמיתית. זה התחיל כרומן קיץ, כזה מהסוג של תל אביב אילת, ימים של שמש, ים חמים, שמפניה, שמיים זרועי כוכבים, רומנטיקה כל המרכיבים התמזגו לאחת, ובסוף טופס ברבנות.
לפני זה עידן, בן זוגה, כבר עבר גירושין מאשתו השנייה. טליה עזבה את חיפה ועברה לגור עם עידן בירושלים.
כך, המסלול בין חיפה לירושלים הפך במשך עשר שנים לדרך מוכרת ונעוצה בלבה.
אך בתחילה, נאלצה המשפחה הצעירה לשכור דירה. עידן השאיר את דירתו השנייה לאשתו לשעבר, שאיימה כי אם לא יחזור תעשה מעשים קיצוניים.
בסוף, האקסית נרגעה. אולי עידן הבטיח שישוב? לגבי האשה הראשונה הוא כלל לא מזכיר, והנישואין ההם נמשכו שנה וחצי בלבד.
טליה, בכל המהמורות הללו, כלל לא התבלבלה. היא ידעה את ערכה, צעירה, שאפתנית, בטוחה ביופיה וביחודיותה. עידן פינק אותה בלי סוף: אם קנה פרחים זה היה זר גדול, מעיל בשלושה צבעים שונים, נעליים בלי ספירה. לקח אותה לטיול באנגליה, לפריז, ליוון להעשיר אופקים ולנשום אוויר לפני לידת בתם.
בקרוב נולדה נועה הקטנה. עידן רכש בית קטן וסידר הכל כדי שטליה ובתם לא יחסר להן דבר.
חגגו חנוכת בית. נועה הלכה לגן. טליה השקיעה את זמנה בלימודים, אבל רק בחיפה; שם המשפחה, החברות, הרחובות עם עצי האקליפטוס. בירושלים הכול זר ומנוכר.
באותם ימים, נועה נשארה אצל הסבתא הטובה, אמא של עידן, שהעריצה אותה. בעונת המבחנים טליה נשארה בחיפה. עידן קינא, היה נוסע אחריה כל פעם, מארגן “הפתעות” כאילו במקרה.
טליה עצמה לא נתנה לו סיבה אמיתית לקנאה או כך חשב עידן. היא הלכה והתרחקה מהבית מעול המשפחה. רצתה ללמוד וללמוד, רק לא לטאטא, לבשל ולטפל בילדה. הרגישה שהחיים חולפים לידה, והיא אשה חכמה ויפה למה לשלוח את ימיה בעיסוקים קטנים?
כעבור זמן מה, היו בתיק של טליה שלושה תארים כולם בהצטיינות, העיקרי בפסיכולוגיה. היא סחבה אותם עמה כדי לחפש עבודה, בזיק של תקווה.
עידן התנגד בכל תוקף:
חסר לנו כסף, טליה? אני אשתגע אם לא תחזרי אליי! טליה, אולי נביא עוד ילד, בן או בת, מה שתבחרי. רק שתהיי לידי.
טליה לא ראתה את עצמה שוב אמא בתקופה זו. מבחינתה מיצתה את המשימה. ילדה, נתנה חיים, וזהו. חמותה הציעה: תשאירי לי את נועה עד שטליה תתבגר
כך, בלי היסוס, טליה הסכימה. ארזה וחזרה חזרה לחיפה. “אתקשר לירושלים,” הבטיחה לעצמה.
אך בחיפה חיכה לה עידן בעצמו.
טליה, איפה נועה? למה את פה ולא בירושלים? יש לך מישהו?
עידן, די לדאוג. אין מאהב, אין נסיך. אני פשוטמשועממת איתך, אתה מבין? אני רוצה חופש.
חופש? ממני ומהבת שלך? אהבה כבר לא קיימת? אולי את במשבר גיל שלושים? נשרוד יחד, טליה, זה יעבור.
לא נשרוד. פסקה טליה חד משמעית.
עידן פנה לאמא של טליה לעזרה.
מה תעשה? תסתדרו לבד, אמרה. אי אפשר להזיז את טליה מדעתה. היא כמו סלע.
עידן חזר לבדו לירושלים. לא הבין איך, מה עליו לעשות. איך מחזירים אהובה? משפחה?
הימים עברו, טליה נותרה בחיפה. ענתה קצרות לטלפון, “הכל בסדר.”
כעבור חודשים, עידן החליט מוכר את הבית, לוקח את נועה ועובר לחיפה, למען המשפחה.
טליה קיבלה זאת בקרירות. ניסתה לשכנע אותו לוותר: חבל על החיים של הילדה, להוציא אותה מהבית מהחברים, בכלל הסבתא לא תומכת.
בפועל, אלו היו תירוצים. טליה פרחה בחירותה, לא רצתה לוותר עליה. “לחיות כמו ציפור בשמים” זה היה המוטו שלה. פתחה עסק קטן לתפירה, שכרה דירה צנועה, מחזרים לא חסרו, בקושי נשארה לה פנאי לחשוב. ופתאום בעל וילדה? לשם מה? רצתה למחוק מזיכרונה את חייה הקודמים. הפכה לאישה אחרת, חמורה ונחושה.
עידן לא קיבל את הסירוב. ארז ועבר עם נועה לחיפה, עדיין קיווה לאחדות. נועה, אגב, דומה לטליה כשתי טיפות מים.
אך טליה נותרה קרה כמו פסל. לא היה דבר שירגש אותה. לבסוף חתכה:
עידן, עזוב אותי. בוא נתגרש. את נועה אני מוכנה לארח.
נועה חגגה 11, ולא נזקקה ל”ארוח”. אבא אהב אותה, הסבתא התפללה עליה יומם ולילה. נועה זכרה ואהבה את אמא, ולא הבינה למה אמא פשוט ויתרה עליה.
הזמן רץ, איש אינו יכול לעצור.
החיים ממשיכים, וכל אחד מקבל את המגיע לו בסוף.
עידן הפסיק “לדוג דגים באדמה יבשה,” הבין שמליבה של טליה הוא לא יזכה לתשובה.
הגורל שלח לעידן אישה מהישוב, יציבה ופשוטה, בלי טיסות לחלומות. הם עברו למושב, לה יש שני בנים מנישואים קודמים. היא לא רצתה לונדון, פריז או חמישים זוגות נעליים. “רק מגפיים טובים לסתיו, סוודר עבה ולגדל ילדים טובים,” זה כל חלומה.
לצד אישה כזאת, עידן סוף סוף מצא שקט ונחת. (“בפשטות מאה מלאכים; בתחכום אפילו לא אחד”). ונולדה להם ילדה. עידן הרגיש סוף סוף מהי אהבה, גם בניסיון הרביעי, ולא חזר לעסוק בעבר.
טליה חיה עם אמה בביתה. אחד משותפיה לעסקי התפירה הבטיח לה הרים וגבעות, ובסוף רוקן את כיסה. גם העסק קרס וגם החתנים התאדו.
סוף סוך, כל מחזרי טליה נעלמו. כיום היא עובדת כיועצת חינוכית בבית ספר. לפחות יצא משהו מהלימודים. איננה מתחרטת, או כך היא אומרת, אבל לנפש עולמית יש תהומות שלא נסקרו. אולי יום אחד, בליבה של טליה “ציפור השמיים” תתעורר לה גחלת של חרטה?
ונועה, כיום אישה בעצמה נשואה, מתגוררת בחיפה אצל הסבתא שגידלה אותה.
ביום חתונתה לבשה שמלה קלילה ואוורירית, שאמא טליה העניקה לה…
