7 בפברואר, יום שלישי
הבוקר קמתי מוקדם. ישבתי על אדן החלון והסתכלתי החוצה אל הרחוב בתל אביב. חיכיתי שאבא יחזור מהעבודה. עברו כבר שנתיים מאז שאמא עזבה אותנו. היא בנתה לעצמה חיים חדשים, כך סיפר לי אבא בעצב באותו ערב קר. למה עזבה? אולי לעולם לא אדע. עם הזמן, הפצע הזה התחיל להגליד.
אבא עשה הכל למעני כבר בגיל עשר למדתי לשטוף כלים, לסדר את החדר ולשים בגדים בארון. אף פעם לא התחברתי למשחקים של ילדים. איכשהו הרגשתי שכבר אני כמעט גבר. אבל היה בי בדידות גדולה, תמיד דמיינתי לעצמי שיש לי כלב שישמח איתי. התחננתי לאבא שיאפשר לי לאמץ כלב, אבל הוא תמיד ענה:
ומי יטפל בו? אני רוב הזמן בעבודה, ואתה עדיין תלמיד צעיר מדי…
בסופו של דבר, אבא הביא הביתה לא כלב, אלא אישה. קראו לה נעמה. היא עברה לגור איתנו. אני ניסיתי להתרחק ממנה, כמעט לא דיברתי איתה. ראיתי בה מיותרת עבורי, ומילא אבא קרא לה אשתו ורצה שיהיה לי אמא נוספת.
אני לא צריך אותה! עניתי חד משמעית בכל הזדמנות. ככה המשכנו, חיים באותו בית. ראיתי את אבא שמח יחד עם נעמה צוחקים, מתחבקים. אבל אני המשכתי לכעוס, הרגש י כאב מוזר בלב.
יום אחד אמרתי לאבא, אני רוצה שהיא תלך!
אבל אבא ענה, אני רוצה שהיא תישאר. קשה לנו לחיות בלי אישה בבית בלי אמא ובלי רעיה.
הימים התארכו, קיץ הגיע, ואני שיחקתי בכדורגל עם החברים בחצר. פתאום אמר לי אחד הילדים ברחוב שבטח אבא ונעמה עומדים לשלוח אותי לפנימיה כי מפריעים להם בבית אולי הם רוצים ילד חדש.
הייתי מזועזע. המחשבות לא עזבו אותי אולי באמת רוצים להיפטר ממני. התחלתי להתכונן לזה בלב. ואז שמעתי במקרה חצי משפט משיחת מבוגרים: “יהיה לו שם טוב, אולי כדאי לשלוח אותו”.
זה היה הרגע שבו זה נהיה ברור חייבים להיפטר מנעמה. היא מסבכת הכל. התחלתי להקשות עליה שמתי יותר מדי מלח בתה, שכחתי את הגז פתוח, הייתי חריף במילים. היא הבינה די מהר שאני אחראי. ואז קראה לי אליה:
בוא אדב, צריך לדבר.
על מה? גימגמתי.
אני לא רוצה לפגוע בך, ילד מתוק
היא סיפרה ששכרנו צימר בכפר בגליל לכל הקיץ ורצתה להפתיע אותי. והיום, כן היום, אבא מצא עבורי כלב נוסעים לאסוף אותו. אתה בא איתנו.
באמת? הייתי המום, בקושי האמנתי. רציתי כבר לחבק אותה חזק. כך עשיתי.
נעמה כמעט בכתה: “די, תשמח, הכל בסדר, אין למה לדאוג”, היא חיבקה אותי.
כשהאבא חזר מהעבודה יצאנו שלושתנו להביא את הכלב. הכעס שלי התמוסס, פתאום כבר לא ראיתי בנעמה אויבת. השלמנו. הגור נרדם בין ידיי בדרך חזרה. בבית כולם היו שמחים.
היום למדתי שכעס וחשד עלולים להוביל אותנו רחוק מהאמת ומהאנשים שרוצים להיטיב איתנו. לפעמים הפתרון מגיע כשסוף סוף פותחים את הלב.
