היום אני בן 33, אבל עד היום אני מתבייש להיזכר במה שעשיתי כשהייתי בן 18 וכמעט בן 19.

היום אני בן 33, אבל עדיין עם בושה אני זוכר את מה שעשיתי כשהייתי בן 18, כמעט 19.
הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, וחיי היו נוחים.
אמנם לא היינו עשירים, אבל לא חסר לנו כלום.
אמא שלי הייתה מורה למתמטיקה בתיכון, אבא שלי רופא שיניים.
בבית תמיד הייתה תחושה של יציבות, אוכל ושגרה.
הייתה לנו עוזרת שבאה לסדר ולנקות, כך שהדבר היחיד שהייתי צריך לעשות היה לשמור על החדר שלי מסודר וללמוד.
מהילדות ידעתי שהתפקיד שלי הוא רק להוציא ציונים טובים ולא לעשות בעיות.
הייתה לי חברה באוניברסיטה במשך למעלה משנה.
שמה היה עינב בחורה שקטה, מאותה סביבת חיים כמוני, למדה, מנומסת, ההורים שלי חיבבו אותה.
היינו הולכים לסרטים, אוכלים גלידה בטיילת, מטיילים בפארק הירקון.
הכל היה רגוע, צפוי, בלי דרמות מיותרות.
אז עוד לא הבנתי שיציבות היא לא דבר מובן מאליו.
במסיבה אצל אחד החברים לספסל הלימודים, פגשתי את ההיא השנייה.
היא הגיעה על קטנוע, לבושה אחרת, דיברה בקול, צחקה חזק, לא למדה, עבדה כמכונאית במוסך בדרום תל אביב.
מאותו ערב התחילה לחפש אותי שלחה לי הודעות, חיכתה לי בכניסה לאוניברסיטה, אמרה לי שאני “יותר מדי טוב, כדי להיתקע עם בנות משעממות”.
התחלתי לצאת איתה בסתר.
שיקרתי לחברה שלי, להורים, ולחברים.
עם המכונאית הכול היה מלא אקשן נסיעות ליליות בקטנוע, בירה בפינה, מוזיקה רועשת, בריחות מהירות.
הרגשתי חי, אחר, מרדן.
אחרי כמה חודשים היא הציעה לי לעבור אליה.
לא הצלחתי לסיים עם החברה הטובה שלי, כי פשוט לא ידעתי להתמודד, אבל בכל זאת הסכמתי לעזוב הכול.
ערב אחד ארזתי כמה בגדים בלי שאבא ואמא ישימו לב, השארתי פתק, והלכתי.
הגעתי אליה, לבית שבו גרה עם ההורים שלה.
שם המציאות השתנתה.
דירה קטנה, אי סדר, חום כבד.
במקום לקום לאוניברסיטה, פתאום קמתי להכין ארוחת בוקר, לטאטא, לשטוף רצפה, לנקות שירותים, לכבס ביד.
לא ידעתי לבשל חוץ מאורז ועוף מטוגן.
אמא שלה הסתכלה עליי בעין עקומה כשהאוכל פשוט, אביה התלונן על כל דבר.
בכיתי לבד במקלחת כי הרגשתי חסר כל ערך.
עזבתי את הלימודים באוניברסיטה כי לא היה לי אפילו כסף לאוטובוס, ולא זמן לשבת ללמוד.
היא גם התחילה להשתנות.
במוסך שתתה גולדסטאר כל אחר הצהריים “כי חם”, ובסופי שבוע נעלמה עם החברים שלה.
חזרה שיכורה, צעקה, התלוננה שהבית לא מספיק נקי, ש”אני לא יודע להיות גבר אמיתי”.
אמרה לי שאני פריבילג, מפונק, שההורים שלי לא לימדו אותי שום דבר לחיים.
הרגשתי לכוד.
לא היה לי כסף, לא תואר, ולא מקום ללכת אליו.
הימים עברו, וחשבתי כל הזמן על החיים שהיו לי קודם.
על החדר הנקי, על המיטה הנוחה, על הקלסרים מהאוניברסיטה, על אמא שלי ששואלת אם אכלתי, על אבא שלי שמסיע אותי עם הרכב.
חשבתי גם על החברה שלי כמה הייתה שקטה, כמה דאגה לי.
לא הבנתי איך ויתרתי על כל זה.
יום אחד קיבלתי החלטה.
לא סיפרתי לאף אחד.
היא שלחה אותי לעשות קניות במכולת הזולה חצי שעה הליכה מהבית.
אני ידעתי שתמיד אני מתעכב.
יצאתי עם תיק ריק, הלכתי שני רחובות, ובמקום ללכת למכולת, קפצתי על קו אוטובוס לכיוון הבית של ההורים שלי בגבעתיים.
כל הדרך רעדתי, פחדתי איך יקבלו אותי.
כשהגעתי אמא פתחה לי את הדלת ועמדה דקות ארוכות מופתעת.
אחר כך דמעות הציפו אותה.
גם אני בכיתי.
עברה כמעט שנה בלי שאשמע מהם.
אבא יצא מהחדר וחיבק אותי חזק, בלי מילה.
באותו לילה ישנתי במיטה שלי נקייה, בטוחה, בלי צעקות ובלי פחד.
את החברה ההיא כבר לא הצלחתי להחזיר.
היא המשיכה הלאה.
אבל ההורים שלי חזרו אליי.
חזרתי לאוניברסיטה.
חזרתי ללמוד.
והבנתי משהו שכאב לי להודות בו: לא הייתי אומלל לפני, החיים שלי לא היו משעממים.
הם היו יציבים.
אני זה שלא ידעתי להעריך את הטוב, עד שפגשתי את הרע.