היום אני בן 33, אבל עד היום אני מתבייש להיזכר במה שעשיתי כשהייתי בן 18 וכמעט 19.

אני בת 33 היום, אבל עדיין מרגישה בושה כשאני נזכרת במה שעשיתי בגיל 18, כמעט 19.
למדתי באוניברסיטת תל אביב, החיים שלי היו מסודרים ונוחים.
לא היינו עשירים, אבל גם לא חסר לנו כלום.
אמא שלי לימדה מתמטיקה בתיכון ברמת גן, אבא היה רופא שיניים בגבעתיים.
בבית היה שפע של שגרה, אוכל וסדר.
עזרה לנו מישהי שהייתה באה לנקות; התפקיד שלי היה רק להשאיר את החדר מסודר וללמוד.
מילדות חינכו אותי שהמשימה שלי היא להוציא ציונים טובים ולא להסתבך בצרות.
באוניברסיטה היה לי חבר למעלה משנה, שמו היה אור.
הוא היה בחור שקט מאותה שכונה, למד, נעים לבריות, ההורים שלי מאד חיבבו אותו.
יצאנו לסרט, אכלנו גלידה במרכז, טיילנו בפארק הירקון.
הכול היה רגוע, צפוי, נטול דרמות.
לא הבנתי אז שיציבות היא פריבילגיה מיוחדת.
במסיבה של סטודנטית מהחוג פגשתי אותו את השני.
הוא נכנס על אופנוע, לבוש מוזר, דיבר בקול, צחק חזק.
הוא אפילו לא למד, רק עבד כמכונאי במוסך בפינת מנחם בגין.
כבר באותו ערב התחיל לשלוח לי הודעות, היה מחכה לי מחוץ לאוניברסיטה, אומר שאני יפה מדי בשביל להיות עם בחורים משעממים.
התחלתי לצאת איתו בסוד.
שיקרתי לאור, שיקרתי להורים, לחברות הכי טובות.
עם המכונאי כל דבר היה כמו בהזיה נסיעות מהירות, בירה בפיצוצייה בשפירא, מוזיקה בווליום גבוה, בריחות ליליות.
הרגשתי חיה.
שונה.
מורדת.
אחרי חודשים בודדים הציע שאעבור לגור איתו.
לא הצלחתי להיפרד מאור.
לא ידעתי איך להתמודד.
בכל זאת הסכמתי: לילה אחד ארזתי בגדים בשקט, השארתי פתק על השולחן בבית, ויצאתי לדרך.
הגעתי לבית הוריו בדרום תל אביב.
שם המציאות הסתובבה.
הבית קטן, מבולגן, חם כל הזמן.
קמתי כל בוקר לא בשביל להוציא למבחנים אלא בשביל להכין ארוחת בוקר, לטאטא, לשטוף רצפה, לנקות שירותים, לכבס ביד.
לא ידעתי להכין כלום חוץ מאורז ועוף בטיגון קל.
אמא שלו הביטה בי בעין קשה כשהאוכל היה פשוט.
אבא שלו התלונן על כל פרט.
בכיתי במקלחת כי הרגשתי חסרת כל ערך.
עזבתי את הלימודים לא היה לי כסף לאוטובוס, לא זמן לשבת על סיכומים.
הוא התחיל להשתנות.
במוסך שתה בירה כל יום בגלל החום, בסופי שבוע נעלם לחברים.
היה חוזר שיכור, צורח, מתלונן שהבית לא מושלם, טוען שאני לא יודעת להיות אישה אמיתית.
אמר לי שאני מפונקת, שגדלתי כמו מלכה בלי לדעת לתפקד.
הרגשתי לכודה.
לא היה לי כסף, לא השכלה, לא לאן לברוח.
הימים התגלגלו; מחשבותיי שטות לעבר: על החדר המסודר שלי, על מיטת הילדים שלי, על המחברות מלימודי המתמטיקה, על אמא ששואלת אם אכלתי, על אבא שלוקח אותי באוטו שלו למבחן.
נזכרתי גם באור כמה היה שקט, איך דאג לי באמת.
תהיתי איך יכולתי להחליף כל זה.
יום אחד קיבלתי החלטה משונה.
לא סיפרתי לאיש.
שלחו אותי למכולת זולה ביפו, חצי שעה הליכה.
ידעו שתמיד מתעכבת שם.
יצאתי מהבית עם תיק ריק, הלכתי שני רחובות, והשארתי הכול מאחוריי; פניתי לאוטובוס לבית הוריי ברמת גן.
הידיים רעדו כל הדרך, ואימה ממלאת את הבטן.
הגעתי, אמא שלי פתחה את הדלת ושנייה לא יכלה לדבר.
אז התחילה לבכות.
גם אני.
עברו כמעט עשרה חודשים מאז ששמעה ממני.
אבא שלי יצא מהחדר וחיבק אותי חזק בלי מילה.
בלילה ההוא ישנתי שוב במיטה שלי לבנה, נקייה, בטוחה, בלי צרחות, בלי פחד.
לא הצלחתי להחזיר אליי את אור.
הוא המשיך הלאה בחיים שלו.
אבל שחזרתי לעצמי את ההורים.
חזרתי לאוניברסיטה.
חזרתי ללמוד.
ולמדתי משהו שהכאיב לי: לא הייתי אומללה קודם.
חיי לא היו משעממים הם היו יציבים, מלאי חסד.
זו הייתי אני, שלא ידעתי להעריך את הטוב, עד שהכרתי את הרע.