החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו כי לטענתו “אני לא ברמה שלו”

החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו, כי לטענתו “אני לא באמת ברמה שלו”.
ידעתי את זה כבר מההתחלה, ובכל זאת נשארתי.
הוא בא ממשפחה עשירה במושב קטן באזור המרכז אבא שלו בעלים של עסק גדול, אמא שלו לא עבדה, גרו בבית עצום ונוהגים ברכב חדש.
אני, לעומת זאת, גרתי בשכונה רגילה בפתח תקווה, עבדתי כקופאית בסופר ועזרתי לאמא שלי לסגור את החודש.
נפגשנו במקרה בבית קפה קטן בדרכי לעבודה.
הוא התחיל לכתוב לי הודעות, להזמין אותי לדייטים, להתקשר כל ערב.
בהתחלה הכל הרגיש קסום, אבל גם מוזר.
הוא אף פעם לא לקח אותי למקומות שהוא מבלה בהם עם חברים.
תמיד בחר פינות רחוקות, שיכולים להסתובב בהן בלי לפגוש אף אחד שמכיר אותו.
אם במקרה ראינו מישהו שהוא מכיר במרכז דיזנגוף, הוא ישר שחרר לי את היד ולחש: “בואי, נלך מפה”.
כששאלתי למה, אמר: “החברים שלי ממש ביקורתיים, לא בא לי על רכילויות”.
קיבלתי את זה, אף על פי שזה כאב.
הפעם הראשונה שבאמת הבנתי הייתה במסיבת יום הולדת של חבר שלו.
הוא הזמין אותי, השקענו, קניתי שמלה חדשה, פשוטה אבל יפה.
בקושי נכנסו, הוא לחש לי: “תשבי פה על הבר, אני ברשותך הולך להגיד שלום לכמה אנשים”.
עשרים דקות עברו, אחר כך ארבעים.
אני רואה אותו בקצה השני, צוחק, מתחבק, מצטלם, נעלם לתוך החבורה.
אף אחד לא יודע שאני שם.
ניגשתי אליו, והוא פשוט שם יד מול הפנים שלי ואמר בשקט: “חכי לי רגע בחוץ, אל תקחי ללב”.
בחוץ הסביר: “יש כאן אנשים מאוד חשובים, לא רוצה בושות”.
עם הזמן התחילו הערות קטנות, כל אחת פגעה קצת יותר.
אמר שאני מדברת “מדי פשוט”, שאני חייבת לשנות סגנון לבוש, שבחיים לא יעלה איתי תמונה לאינסטגרם כי “המשפחה שלו מאוד שמרנית”.
הוא מעולם לא הזמין אותי לבית שלו.
אף פעם לא פגשתי את ההורים שלו.
כשקראתי לו ליום הולדת של אמא שלי, תמיד היה לו תירוץ עבודה, הרכב במוסך, עייף מהשבוע.
אבל כשהיו לו אירועים מהצד שלו, היה נעלם יומיים.
יום אחד שאלתי אותו בפה מלא: “אתה מתבייש להראות שאתה איתי?” הוא שתק כמה שניות.
אחר כך ענה: “זה לא בושה…
פשוט אנחנו משני עולמות.
את בחורה טובה, אבל לחברים שלי יש סטנדרטים אחרים.
לא רוצה שישפטו אותי”.
המשפט הזה שבר בי משהו.
שאלתי: “ואתה מרשה לעצמך לשפוט אותי?” הוא רק משך בכתפיים.
הכי גרוע היה שיום אחד ראיתי בסטורי שלו תמונות מחובקות עם קולגה הבת של עורך דין מוכר בתל אביב.
מסעדות יוקרה, אירועים נוצצים, מחייכים, מתייגים אחד את השנייה.
איתה הצטלם בגאווה.
אותי השאיר מחוץ למסך.
כששאלתי אותו, ענה ש”סתם ידידה”.
רבנו כמו שלא רבנו אף פעם.
אמרתי שלא אהיה סיפור סודי מאחורי דלתיים סגורות.
הוא אמר: “אם לא טוב לך, אז נגמר”.
ככה זה נגמר.
נפרדנו שם.
הלכתי לבד כמה רחובות בדיזנגוף, דמעות חונקות לי את הגרון.
תוך שבוע הוא כבר היה בזוגיות רשמית עם הבחורה ההיא.
אני המשכתי לעבוד בסופר, להיכנס מדי פעם לפרופיל שלו בפייסבוק ולראות אותו עם חליפות, בערבים נוצצים, על שפת הבריכה במלון יוקרתי בהרצליה.
הוא לא טרח להתנצל.
לא הודה שפגע בי.
היום אני יודעת שהייתי שנה שלמה הבחורה שאסור להראות.
זו שנשארת מאחורי דלתיים סגורות, שלא ראויה להיות בתמונה הכללית.
ואלה צלקות שלא חולפות בקלות.