אמא, את אמיתית? מה זה עכשיו חופשה בים המלח? איזה קיסלוודסק בראש שלך? יש לנו טיסות לאנטליה, אנחנו עוד שבוע טסים! את מבינה שאת שמה אותנו במינוס?
קולה של יעל נחרץ נהיה כמעט צווחה. היא התרוצצה במטבח הקטן של אמה, כמו חתולה בין כיסאות, נתקלת בפינה ולא שמה לב בכלל. רות אליאס ישבה על השרפרף האהוב עליה, אוחזת בידיים לבנות מפרקי מאמץ. היא לא זיהתה את יעל הזאת זו לא הילדה לה חנכה צמות פעם.
יעל, אל תצעקי, בבקשה, יש לי לחץ דם, לחשה רות בעדינות. כבר בפברואר אמרתי לכם שאני מתכננת להבריא הקיץ. הברכיים בקושי עובדות לי. רופא המליץ לי חופשה במלון מרפא. את החבילה קניתי לבד, חסכתי חצי שנה מהקצבה. למה אני צריכה לבטל את הכל?
כי אנחנו משפחה! יעל התפרצה, עומדת מול אמא ידיים מתוחות על המותניים, ציפורניים מבריקות. בשביל מה יש סבתות? לעזור עם הנכדים! את רוצה לשכב בבריכת גופרית בזמן שאני ודורון שוברים את הגב בעבודה?! שנה שלמה לא יצאנו לחופש! לקחנו טיסות, לקחת את הילדים זה יקר וגם לא הוגן מגיע גם לנו מנוחה. את תקחי אותם למושב. אין מה לדבר על זה.
רות נשמה עמוק. את “אין מה לדבר על זה” היא שמעה הרבה בעשור האחרון. קודם: “אמא, את עם עידן, חוזרת לעבודה, המשכנתה חונקת”. אז: “אמא, נולד יותם, עכשיו שניים עלייך, את כבר מנוסה.” והיא נשארה. ויתרה. רצה מתי שקראו לה, ישבה איתם בשפעת, הסיעה לחוגים. אבל הילדים גדלו. עידן בן שתים-עשרה, יותם תשע. שני סופות טורנדו שבוע אחד והם מפרקים לה את הבית. ומי יכין קציצות, יכבס הרים, יספר סיפורים? אפילו למרפסת הגינה במאמץ הולכת.
יעל, אני לא מסוגלת כבר אמרה רות בישירות והתבוננה בעיני בתה. הם ילדים מלאי אנרגיות. צריך לרוץ, לנסוע לים, להחזיק אותם. אני לא יכולה יותר. קרה משהו אני לא אסלח לעצמי. וגם החופשה כבר שולמה, הקווי רכבת נקנו. אני יוצאת בשלישי ביוני.
יעל קפאה. היא הביטה באמא בעיניים קרות, חודרות. רות הרגישה צמרמורת. במטבח הייתה דממה, רק המקרר העתיק הזמזם.
אז הבריאות שלך יותר חשובה מהנכדים? יעל דיברה לאט, משקלת כל מילה. את אוהבת את עצמך ולא את הדם שלך?
יעל שלי, אני פשוט בוחרת בעצמי. לראשונה זה שישים וחמש שנה. זו עבירה?
טוב, יעל נרגעה פתאום. אבל זה היה פחד קריר יותר מצעקה. היא התיישבה מולה, רגלה משוכלת על השנייה, מסדרת את החצאית. בואי נדבר ישר. את גרה בדירה בת שלושה חדרים, לבד, במרכז תל אביב. אני ודורון עם שני ילדים חנוקים בדירה שכורה בגבעת שמואל, משלמים משכנתה, חוב מהאוטו. את יודעת כמה עולה לנו? ואת חיה כמלכה ועוד מציבה תנאים.
הדירה שלי מהורי, הזכירה רות. ועזרתי לכם במשכנתה הראשונית, שכחת? מכרתי את המחסן של אבא.
זה אגורות, אמא. תקשיבי עכשיו. אם את נוסעת לחופשה ולא עוזרת עם הנכדים, מבחינתי את כבר זקנה, חולנית ולא תפקודית. אולי את כבר מסוכנת לעצמך? תשכחי לסגור גז, שירותים, חלון…
לאן זה הולך? ליבה של רות החסיר פעימה.
שזה ברור. יש דיור מוגן יוקרתי. יש פרטיים, יש של המדינה. רופא צמוד, אוכל מסודר, אין דאגות. את שוכבת, מטפלים בך, דואגים לברכיים. את הדירה נשכיר, או נמכור שיכסה את החובות. גם ככה זה יהיה שלנו אחרי… אז למה לחכות?
רות הרגישה חושך בעיניים. האוויר פרח. הבת שטיפלה בה בתשעים עכשיו סוחטת לה איומים.
את… את רוצה לשלוח אותי לבית אבות? כשאני חיה?
לא בית אבות, אמא. דיור מוגן, תיקנה יעל בקרירות. אם את לא ממלאת תפקיד סבתא, את כבר לא תפקודית. תוך דקה עו”ס יטפלו בזה אם אומר שאת מברברת, מתבלבלת, מסוכנת לעצמך. יש לי רופא שרק ירשום דמנציה קלה, גיל מתאים.
החוצה, רות לחשה.
סליחה?
החוצה! צעקה וקמה מהשרפרף. פתאום הייתה בה עוצמה שלא זכרה. תצאי! ואל תביאי לי את הילדים! אני יודעת מי אני, ובעלת הדירה הזאת!
יעל נעמדה, מבט מזלזל בעיניה.
תצעקי, תצעקי. נזמין אמבולנס, יראו שאת לא יציבה עוד הוכחה. יש לך עד מחר, אמא. או שאת לוקחת את הילדים, או שאני מתחילה תהליך אפוטרופסות. תאמיני לי, אני את שלי אשיג. מי תלמדי ממך למדתי עקשנות.
הדלת נסגרה ברעם. רות נותרה בודדה. הרגליים קרסו מתחתיה והיא התמוטטה חזרה לשרפרף. הידיים רעדו, דמעות חמות וחמיצות זלגו. איך זה קרה? איפה היא פספסה את הרגע בו הילדה הפכה למפלצת קטנה?
רות ישבה כל ערב באפלה. מחשבות נפדו בראש כמו ציפורים מבוהלות. היא דמיינה את בית האבות: חומות חומות, ריח תרופות ואקונומיקה, זרים גמורים, סורגים. פחד תקף אותה. יעל עקשנית, והיא עם קשרים, ודורון חפץ, עושה מה שאומרים.
את הלילה לא עברה, וכששוב קרן אור נגעה בוילונות האבק, מילאה אותה זעם צלול, קר. היא שכל חייה חיה למען אחרים. בשביל בעלה שנעלם מוקדם, בשביל יעל, בשביל עבודה. תמיד פחדה להכאיב, תמיד נכנעה. הנה תוצאה טוב לדרוך עליה.
בבוקר לקחה כדור ללחץ דם, לבשה את החליפה הכי יפה, ולקחה תיק עם מסמכי הדירה. הדרך שלה הייתה הפעם אל עורך דין, לא לסופר, לא לרופא.
העורך דין בחור צעיר האזין לסיפורה, מצחו קמוט, אחר כך חייך והסביר:
גברת אליאס, אין סיבה לדאוג. לא ניתן לשלוח אדם תפקודי לדיור מוגן בכפייה ללא פסק דין. זה לוקח שנים מבחנים, וועדות. אם את צלולה, אין סכנה. את הבעלים. כדי להגן תקחי אישור מפסיכיאטר שאת בריאה. זה יהפוך לקלף מנצח. וגם אם יש צוואה או הסכם כדאי לבדוק, אולי להפקיד אצל מישהו אחר.
רות הרגישה כמשילה משקל כבד מהגב. יצאה משם למרכז הרפואי, עברה פסיכיאטר, חותמת בריאה, אינטליגנטית, מתפקדת. הלכה גם לבנק העבירה חלק מהחסכונות לחשבון סודי.
חזרה הביתה בצהריים. הפלאפון קרע באסמסים וצלצולים מיעל, אבל רות לא ענתה. היא שלפה מזוודה וותיקה, ההיא שנסעה איתה פעם עם בעלה לעין בוקק. החלה לארוז: בגדים קלים, בגד ים, סנדלים נוחות, ספרים.
בערב דפיקות. עקשני, תובעני. רות הציצה בעינית יעל שוב.
היא פתחה, אך השאירה את השרשרת.
אמא, למה לא עונה? אנחנו דואגים! יעל נשמעה עצבנית, אבל מעט פחות תקיפה. כנראה שינתה גישה. תפתחי. הבאתי לילדים דברים, מחר נביא אותם בבוקר.
לא תביאי אף ילד, יעל, ענתה רות, רגועה, דרך החריץ. אני נוסעת.
לאן? יש לנו הסכם. או שאת רוצה להגיע למשהו רע?
זוכרת מה איימת אתמול? ענתה רות. בגלל זה הייתי היום אצל עורך דין ופסיכיאטר. הנה, תקראי.
היא השחילה עותק מהמסמך בחריץ.
“בריאה נפשית, אין סימן לדמנציה”, קראה יעל, פניה מחווירות. הלכת להביא חוות דעת? את רצינית?
רצינית מאוד. וגם יעצתי האם לתרום דירה לקרן צדקה לתמיכה בזקנים שתגן עלי ברמה משפטית, אם יש ניסיון לנשל אותי. המסמכים מוכנים הכל תלוי בכם.
יעל החוויר. היא ידעה שאמא לא משחקת איומים: כשהיא נועלת אין דרך חזרה.
אמא, זה לא… איזו קרן? אנחנו משפחה! על דירה?!
והבת תפקיר אמא בבית אבות בשביל חופשה בטורקיה? רות פלטה בשקט. זה המצב, יעל. מחר אני נוסעת לעין בוקק. שלושה שבועות. מפתחות אצל השכנה טובה. לכם לא אתן. החלפתי מנעולים היום, אגב.
את מה?! מנעולים?! יעל נחנקה. אמא, זה כבר פרנויה!
זה זהירות. לא רוצה לחזור ולגלות שאתם מתארחים, והבגדים שלי בפח. אני אוהבת נכדים. סבתא, לא שפחה. אם אתם רוצים לצאת שתשכרו מטפלת, תשלחו לקייטנה, תסתדרו. אתם ההורים, לא אני. אני כבר נתתי את חלקי.
יעל תקעה רגל בדלת.
אמא, רגע! תסלחי, הייתי לחוצה אתמול! העבודה, החופש… אני לא יכולה לבטל טיסות, אגרות כבדות! תקחי אותם, הבטחתי שישבו עם טאבלט, לא יטרידו אותך!
לא, יעל. גמרתי אומר. תסירי את הרגל. מחר יש לי דרך.
יעל הביטה באמא, כעס, פגיעות, ואולי קצת כבוד? לא, יותר פחד פחד מירושה נמסה.
לכי לעין בוקק שלך! פלטה, ובתנופה סגרה את הרגל. ואל תצפי שנחכה לך או נבוא לעזור, כשתשארי לבד!
לא מצפה, ענתה רות. אני סומכת על עצמי ועל החוקים. להתראות, בת שלי. המסע נעים.
רות סגרה כל מנעול, העליון, התחתון, הבריח. הלב דפק, הידיים רעדו. אך הנפש הרגישה פתאום קלה. היא הצליחה. הגנה על חירותה.
הבוקר הבא פתח בנסיעה. רות, אלגנטית, בכובע ונעלי נוחות, ירדה. בחוץ רכב של דורון. הוא הביט לעדה, סובב ראש. נראה שקיבל הנחיה להתעלם מהסבתא המרדנית.
הקטר דהר דרומה. מסילות הזמן, ונופי אקליפטוסים ושדות, הבזיקו בחלון. רות שתתה תה מתה זכוכית, כמו בחיילים, הרגישה איך כל קילומטר מעיף את הפחד מהלב. איתה הייתה עוד אישה בגילה, שולמית, גם היא בדרך למרפא.
אני מהתחלה אמרתי, נכדים בשישי ושבת בתנאי שאני מסוגלת, סיפרה שולמית, מורחת חמאה. הילדים נעלבו, התרגלו חיש מהר. צריך לדעת גם לחיות קצת.
גם אני סופסוף הבנתי, חייכה רות. נאלצתי לנקוט אמצעים קיצוניים.
שלושה שבועות בעין בוקק חלפו בזיק של חלום. בריכות בוץ, טיפולים, הליכות במדבר, אוויר שקט. רות התאוששה, ישרה כתפיים, הברכיים התגמשו. היא התיידדה, הלכה פעם לים המלח עם קצין גמלאי חביב. היא נזכרה שהיא אישה, לא רק פונקציה.
הטלפון פתוח עתה לעיתים: הודעות מיעל. ראשית מאשימות “הרסנו את החופש, נפלנו להלוואות.” אחר כך קורבניות “עידן חולה, אנחנו עובדים”. לבסוף יבשות: “מתי חוזרת?”
רות ענתה תמצות: “תרגיש טוב”, “נחזור בעשרים וחמישה.”
היא חזרה מעט מתוחה. מה תמצא? מחסום? צווחות? מנעולים חדשים? (כל המסמכים עמה.)
הדירה הייתה קפואה, ריח מתכתי. הצמחים רעננים טובה מילאה אחריות. פתק מחכה על השולחן: “יעל ניסתה להוציא מפתחות. אמרה שהתפוצץ צינור. לא נתנו לה, נכנסתי עם אינסטלטור יבש לגמרי. תחזיקי מעמד, רות.”
רות חייכה לעצמה. טובה תותחית.
בערב הופיעה יעל. לא קראה קודם, ולא רבקה. פשוט הופיעה. רות פתחה לה. הבת נראתה עייפה, שזופה, חסרת ברק.
שלום, מלמלה בכניסה. חזרת?
חזרתי. לשתות תה?
יעל נכנסה, התיישבה על אותו כיסא, מזכירה את ריב ההוא.
איך היה, שאלה רות, מוזגת מים.
סביר. יקר בהחלט עם הילדים. נאלצנו להוזיל מלון, לקחת הלוואה חדשה. דורון כועס.
לפחות הילדים ראו ים. טוב להם.
יעל שתקה, שיחקה בספל.
אמא… באמת הלכת לעו”ד בקשר לקרן?
הלכתי.
חתמת?
עדיין לא. הכל תלוי בכם.
יעל הרימה מבט, עיניה נוצצות.
אמא, את לא… אנחנו לא זרים. בגלל עייפות התפרצתי. מכירה אותי. לא באמת התכוונתי לשלוח אותך לבית אבות, רק ניסיתי להבהיל שתסכימי.
בחרת בדרך גרועה, יעל. סחיטה במשפחה שוברת אמון. היום אני לא אפנה אליך עם הגב אפילו. לא אשתה בלי לבדוק.
די! יעל פרצה בבכי. תסלחי. התרגלתי שאת תמיד עושה, תמיד כאן, תמיד מתפשרת, ופתאום… התמרדת, הלכתי לאיבוד.
רות נגשה, ליטפה כתף בעדינות. הקשיחות נמסה, נותרה עצבות.
לא התמרדתי, יעל. רק הזכרתי שגם לי מגיעה נשימה. אני אשמח לעזור בנכדים בתנאים שלי, לא יתכן אחרת. תרצי להביא תשאלי מראש. תבררי איך אני מרגישה, אילו תוכניות. אם מתאים, אקח. אם לא הסתדרי.
בסדר. ואני… מפתחות כבר לא נקבל?
לא, יעל. מעכשיו רק כשאת מצלצלת בדלת. לי גם ככה יותר טוב ככה.
יעל הנהנה, מנגבת אף.
כלומר… הצוואה לא עברת?
לא, יעלי. כל עוד אני כאן זה שלך. אבל למה למהר? אני מתכננת חיים ארוכים, והרופאים אומרים שהלב שלי בן עשרים.
שתיהן שתקו. היה חסר את החום של פעם, אבל מלחמה כבר לא הייתה. מצב של שלום-קר. יעל הבטיחה להביא נכדים בשישי קצר “רק לבולונז, ונלך!”
רות סגרה אחריה את הדלת היטב. נעלה, בדקה, נעלה שוב. נגשה לחלון. העיר הדרומית המרצדת באורות לילה. היא הרגישה כמו קברניט תוך סערה הספינה אמנם טולטלה, הצוות ממורמר, אבל ההגה ביד.
בשבת הגיעו הנכדים. נראו בוגרים יותר, שזופים.
סבתא, ראינו מדוזה! יותם צווח. ואבא נשרף בשמש!
בלינצ’ס נאכל, סיפורים התגלגלו, יעל לא ביקרה, לא שלטה, לא העירה. תוך שעתיים כולם הלכו.
תודה אמא, נלך, יש שיעורים בקיץ.
לכו, אהובים.
רות נשארה לבד, התיישבה בכורסה, הדליקה מנורת לילה, פתחה ספר שהתחילה ברכבת. לה היה טוב. בודד? מעט. אבל בודדות גאה של אישה חיה שיודעת ערכה. למדה דבר אחד: כדי שיאהבו, לא צריך להיות נוחה. כדי שיכבדו צריך לעיתים להראות שיניים. גם אילו הם רק תעודת בריאות וידע בזכויות.
בסתיו נרשמה לבריכה, והצטרפה למועדון “שלישי צעיר.” החיים אחרי שישים וחמש התחילו מחדש אם לא נותנים לאחרים לכתוב עבורה את סוף הסיפור.
תודה שקראתן/ם. אשמח ללייק ועוקב ושתשתפו בתגובות: האם גם לכן/ם היה צורך להציב גבול מול בני משפחה?
