יום שני, 20:55
פעמיים בשבוע, כשהקפה אצלי מתקרר על השיש, אני שומע את הקול של אילנה: תגיד, שירה, תעבירי אצבע על המדף הזה. זה לא אבק, זה כבר חול מהנגב! באמת, עוד רגע אפשר לשתול בו פלפל. הקול שלה, צלול ועקשני, פיצל את הדממה בסלון כאילו חתכה חלה חמה.
שירה נאנחה, סגרה בעדינות את הלפטופ, התרוממה מהכיסא. השעון בהול שאז בעצם רק שבע וחצי בערב, והיא חזרה לפני חצי שעה ממשרד רואי החשבון שבו עבדה מסביב לשעון. הראש שלה הלם כמו פטיש קטן, והדבר האחרון שרצתה היה שיעור ב”סדר ונקיון” מאמא שלי, אילנה, שלא דמיינתי בלעדיה, אך גם אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה. היא עמדה במרכז הסלון, ביד אחת מניפה פסלון דולפין קרמי, ובידה השנייה מלטפת את הסוודר בדיוק כמו בוועדי הכיתה.
אילנה, שירה ניסתה להסביר, ניקיתי בשבת. אבל מה לעשות, החלון פתוח, יש פה אבק מירושלים כל הזמן.
כולם גרים ליד כביש, אבל רק אצל חלק רואים את זה, חתכה אמא שלי, מוחה בקפדנות את האצבע על מגבת נייר קטנה ונדב חוזר מהעבודה עייף אין לו חשק לראות בלאגן. גבר צריך בית נקי. גם במטבח שתי כוסות מלפני הבוקר, נכון?
מיהרנו לצאת, שירה התקרבה למטבח. ונדב עשה לעצמו קפה, הוא היה יכול לשטוף בעצמו.
אמא שלי דחקה אחריה, גוררת אחריה סליפרס שהיא מביאה מהבית, גבר לא שוטף כלים! זה תפקיד של אישה. מה זה, לא שמעת פעם? את עסוקה רק עם אקסלים ודוחות, ובינתיים בעלי עסוק בחולצות מקומטות! אתמול כשהיה אצלי איזה בושה… הקולר שלו לא צחור! למי יגידו אין לו אישה, רק אח גדול משגיח עליו?
שירה פתחה את הארון, הוציאה עוגיות, ידה רועדת מעט. חמש שנים היא שומעת את אותו שיח. בהתחלה ניסתה לשמח את אמא שלי: כביסות, מרקים, שניצלים לשבת, לדאוג לכל פרט. עד שהתפקיד שלה כמנהלת חשבונות דורש ממנה כמעט הכל. אבל נדב, בעלי, מעולם לא התלונן. אותו מספיקים לו פסטה בשישי ואבק בלתי נראה. רק אמא שלי לא מוותרת.
הדלת נפתחה באחת.
אני בבית! נדב קרא.
בני! אמא שלי ישר מתרככת, ניגשת אליו, שולפת בקלאווה מהתיק. הבאתי לך בורקסים, כי שירה עסוקה כל הזמן.
נדב נכנס למטבח, מנשק אותה בלחי, אותי במבוכה, ומתיישב. אמא, הבאת בורקס? רעב כלב. שירה, יש ארוחת ערב?
שירה קפאה, קומקום ביד. רק נכנסתי, נדב. חשבתי להכין פתיתים עם בשר, יש בשר טחון מופשר.
פתיתים? שוב? נדב, שמעת? קמח ומים היא לא מבינה שאצלך צריכים מרק, משהו עם שומן, כמו שבישלתי לאבא שלך זל כל יום טרי, לא כל פעם משהו מהמקפיא!
אמא, די, נדב סינן, נוגס בבורקס. הכל בסדר. שירה תכין משהו.
הכל בסדר? אני דואגת! אתה לבן, עייף הכל מהחיים הרעועים פה, וחוסר שגרה. אישה צריכה לעשות בית שגבר ירצה לברוח הביתה. ומה יש? אבק, כלים במטבח ופתיתים. ילדה, לא אשת חיל. אמא שלי כמעט בוכה.
פתאום שירה הניחה בכוס חזק.
אילנה, היא אמרה, הקול קר כקרח, את צודקת. אני לא אשת חיל. לא מגהצת, לא בוחשת קוסקוסים, לא מורידה אבק כל רביעי. אני עובדת ומביאה משכורת, שאיתה אנחנו גם חוסכים לאוטו חדש בשביל שתוכלי לנסוע לנופש. אבל זה לא תירוץ.
יפה, את מודה, אמא שלי מזהה ניצחון. הכרת בטעות, אפשר לתקן!
אני לא אתקן, שירה קבעה. אין לי זמן. לכן, אם את דואגת כלכך לבית של נדב, ויש לך פנאי בפנסיה קחי אחריות.
איזה אחריות? אמא שלי התבלבלה.
תחזיקי את הבית. אני פורשת. רק ישנה פה ומשלמת חצי חשמל ומשכנתא. את תכיני מרקים, תגהצי, תנקי הרי את גרה קרוב. המפתחות אצלך.
נדב הפסיק ללעוס, הביט בי.
שירה, השתגעת?
להפך. חודש. נסי את יודעת הכי טוב. אחרי חודש, אם נדב ירצה שתמשיכי, אני אשקול להתפטר או לקחת קורס ניקיון.
הפנים של אמא שלי קפאו. היא מצטיינת בלתת הוראות, לא באמת להוריד פחים. אבל לוותר זה להפסיד.
אוכיח! הכריזה. אני אראה לכולם איך עושים סדר. אבל בלי הפרעות. המטבח שלי.
כולו שלך, אני אפילו לא מתקרבת לכיריים, חייכה שירה. יאכלו אותי באמא שלי.
אז סגרנו! אמא שלי פסקה, מחר ב-8 באה ומתחילה מחדש.
הערב נגמר במתח מקפיא. בלילה נדב ניסה להתקרב לשירה במיטה, אבל היא הסתובבה לקיר, ואמרה: תישן. מחר היום המאושר שלך מתחיל. עם צווארוני חולצות מתוקתקות.
למחרת, שירה נעלמה לעבודה, ואמא שלי עם מקבעת רוח תקיפה חדרה לבית, עושה ניקיון רצפה, קורעת תריסים, פותחת כל מגירה. איפה שירה חזרה בערב, הסלון נצץ ומלמעלה ריח חריף של סבון כלים. במטבח אמא שלי, בסינר, מבשלת, נדב מול הר של מרק ירקות, צלחת קציצות, סלט עם ביצים טריות.
נו, הגעת, אמרה בלחש. תשבי, אכלי. מרק כמו שצריך.
תודה, אכלתי כבר בעבודה, ענתה שירה, ונכנסה לחדר שינה.
ושם? בגדים הפוכים, התארגנות מחדש בארון, מגירות שונות. הספר שלה נעלם.
אילנה, איפה הספר שלי?
שמתי בארון. אין להשאיר זבל על השידה! שידה צריכה להיות ריקה, לנקות אבק. וגם, היה לך בלאגן הכול נקי עכשיו. כמו בית מרקחת.
שירה חייכה חיוך מאולץ. ניסוי בולעת.
הראשון, כל השבוע פסטיבל אוכל. נדב בעננים. בשר, מרק, חמין. אמא שלי נכנסת בצהריים, שליטה מוחלטת, מפטפטת עד תשע בלילה.
שירה? פתאום יש לה שלוש שעות פנויות כל ערב. לא חנויות, לא בישול, לא מכונת כלים (אמא שלי שוטפת ביד, כי מכונה לא מנקה). שירה החלה ללכת לבריכה, קוראת ספרים, מטיילת.
אבל באמצע השבוע השני נדב התחיל להחוויר.
שירה, לחש בלילה. אמא שלי תמשיך ככה הרבה זמן?
חודש. סיכמנו.
נגיד… טעים כמובן, אבל היא פשוט השתלטה עליי. כל ערב מדברת לי על השכנים, מבקשת שאגמור צלחת, נוזפת למה לא מתקפל גרביים. אני מרגיש ילד בן חמש.
מצויין, לפחות עם חולצות מגוהצות, צחקה שירה.
וחוץ מזה, איפה הגרביים שלי? אתמול זרקה אותם כי היה כתם קטנטן. אלה גרבי מזל!”
אז תגיד לה הכול בשבילך.
ניסיתי. היא נעלבת.
בשבוע השלישי, אמא שלי נשברה. ניקיון דירה, קניות בסופר (רק שוק הכרמל, לא שלך מגה), חמין כל שבת זה הרבה בגיל 65.
יום אחד חזרתי מצאתי אותה שוכבת בסלון, מגבת לחה על המצח, ריח של אקמול. נדב יושב לידה.
מה קרה?
לחץ דם, נדב מלמל. הכינה רגל קרושה, ניקתה כלים עם הידיים כי מגב זה לא מספיק…
שירה… אמא שלי לחשה, אני לא עומדת בזה.
בדקנו הלחץ היה גבוה, בעיקר עייפות. כדאי שתנוחי בבית כמה ימים, אמרתי לה.
אבל מי יכין לנדב אוכל? התרוממה.
לא אני, חייכה שירה. יש הסכם.
נדב, נסתדר נזמין פיצה! התחנן נדב.
פיצה… אמא שלי גילגלה עיניים, אך לא היה לה כח להתווכח. למחרת לא הופיעה. התקשרה ואמרה לא יכולה לקום.
נדב נאנח, ובערב חגגנו בפשטות: סושי, יין, שקט. שירה, די עם הניסוי הזה, אמר, אני רוצה לחזור לשגרה. אני אוהב את אמא שלי אבל רק בסופשים. אני מוכן אפילו לכלים בכיור, רק בלי ביקורת.
ומה עם חולצות?
שתלך המגהץ. אקנה חדשות בלי קימטים. שירה, צדקת. זה עבודה קשה, ואם עוד עובדים זה פי שתיים. איך עמדת בזה עד היום?
שירה חייכה. זה בדיוק מה שהייתה צריכה לשמוע.
הסיום הגיע אחרי כמה ימים. אמא שלי, התייצבה לביקור, ראתה אריזות פיצה, כלים בכיור, ולא שאלה דבר. רק התיישבה עייפה ליד השולחן.
שירה, אמרה, חשבתי. קשה מאד. הבית גדול, הרצפה נמוכה ונדב בלגן שלא שמתי לב פעם. משאיר גרביים, מלכלך. אמרתי לו סימן שהגבר צריך לעזור, לא רק לקבל.
הרי גבר צריך בית נעים, הזכרתי לה במרירות עדינה.
אוי, לבית נחמד אבל לא במחיר בריאותי! הכנתי לו קובה שלוש שעות, אמר שזה לא פריך. אמרתי אז תכין לבד, הוא אמר אמא, תני לנוח. חצוף.
לא נשארתי אדיש לרגע. האידיאל התמוטט: הבן המושלם לא כזה. כשצריך לשרת אותו.
אילנה, אמרתי, את מדהימה. אני אף פעם לא אצליח ולא שואף. לנו יש בית משלנו. לפעמים בלאגן, לפעמים שניצל, אבל אנחנו מאושרים. כשנרצה מרק טעים נבוא אלייך בשמחה, רק תודיעי מראש.
היא השתהתה. בסדר. רק תגידו מראש. יש לי חוגים, ויש לי חופשות. ותגידי לנדב מגהץ גיהצתי לו, את השאר שיעשה לבד. אני לא משרתת.
עמדה, סידרה את הקרדיגן, ולפני שיצאה: שמתי את הספר שלך בחזרה. לא קראתי אותך, אבל שיהיה.
בערב, כשהגעתי, היה שקט. ריח עדין של בושם של שירה, לא כלור או בצל מטוגן. על הגז היו נקניקיות. בצלחת אפונה ירוקה.
אמא הלכה? נדב לחש בתקווה.
כן. סיימה את התפקיד. הניסוי נכשל הפנסיונרית הרימה ידיים.
נדב חיבק את שירה חזק, ונשף: תודה.
על מה? על נקניקיות?
על זה שאת חכמה. ועל שהחזרת לי את החיים הנורמלים שלי. אני אוהב אותך גם לא כמלכה של הבית.
אני לא לא טובה, צחקה שירה, אני פשוט מודרנית. והנקניקיות עוף אורגני, הכי איכותי.
מאז, אמנם, אמא שלי לא פסקה משלוח ביקורת פה ושם. אבל כשלפעמים פונה אלי עם הסקפטיות צריך לנקות, אני עונה: אילנה, באה לעזור שבוע? אני בדיוק בנופש
והיא נזכרת שיש לה פילאטיס, או שהחתולה רעבה, ובורחת בחיוך.
השלווה חזרה. והאבק? שיהיה. מה שחשוב לא להפריע אחד לשני לחיות.
היום למדתי שיותר מכביסה וגיהוץ, יחסים בנויים על כבוד הדדי ומרחב לאהבה.
נדב.
