אני בן 26, ובחלום הזה אשתי, תִּירָה, אומרת לי שוב ושוב שיש לי בעיה שאני מסרב לראות. היא חוזרת על כך בכל פעם שמפטרים אותי או כשאני עוזב מקום עבודה. היא אומרת שזה לא הגיוני שהעבודה הכי ארוכה שהייתי בה נמשכה רק חצי שנה. היא צודקת, אבל זה תמיד משנה צורה לפעמים זה חודש, לפעמים שבועיים וחצי, לפעמים לא מסיים אפילו את תקופת הניסיון. אני עובד בכל מיני מקומות תחזוקה, ניקיון, שטיפת רחובות בתל אביב, קרצוף שירותים במוסדות ברמת גן, שינוע סחורה במחסנים בחולון. תמיד בהתחלה יש לי התלהבות, אבל אחרי כמה ימים הכל נהיה כבד לגוף ולראש.
זה לא רק עייפות, זאת בושה. למדתי עד כיתה י”א, ולא חזרתי אף פעם לסיים תעודה. כשאני מקבל וסט צהוב, מטאטא, או דלי, אני מרגיש זר. אני מסתכל על החברים לעבודה שקטים, עושים את מה שצריך בלי תלונות ואני משכנע את עצמי שזה לא בשבילי. ואז אני מתחיל לאחר, לעבוד פחות טוב, למצוא סיבות להיעדר. עד שיום אחד מזמינים אותי לחדר המנהל ואומרים לי שלא כדאי שאבוא יותר.
תִּירָה לא מבינה את זה. היא עובדת כבר ארבע שנים בחנות בגבעתיים. היא לא מרוויחה הרבה, אבל יש לה שקט המשכורת מגיעה בשקלים כל חודש. כשאני חוזר שוב בלי עבודה, היא מסתכלת עלי בעייפות ובכעס. היא אומרת: “הבעיה היא לא העבודה, אלא אתה. אתה לא יכול להחזיק מעמד.” אני עונה לה שהעבודות האלה לא בשבילי, שאני נולדתי למשהו אחר, שאני לא נועדתי לנקות שירותים כל חיי.
זה מרגיז אותה יותר. היא אומרת לי: “לך תסיים תעודת בגרות, תלמד משהו, תעשה הכשרה מקצועית. אף אחד לא יעסיק אותך בדברים אחרים אם אין לך אפילו תעודה.” אני מבטיח שאעשה את זה, אבל החודשים עוברים ואני לא נרשם. תמיד יש לי תירוץ אין לי כסף, אין לי זמן, אולי בקרוב. האמת היא שאני מפחד. מפחד לשבת בכיתה עם צעירים ממני, להרגיש שאני נשאר מאחור.
בבית זה הפך לריטואל מוזר. אנחנו רבים על אותו דבר, שוב ושוב. היא אומרת שאני חי בחלומות, שאני מדבר יפה אבל לא עושה כלום. אני טוען שהיא התרגלָה, שהיא בוחרת לשרוד במקום לחיות באמת. לפעמים אנחנו צורחים אחד על השני, לפעמים שותקים ימים שלמים. אני יוצא שוב לחפש עבודה, עם קורות החיים שלי מקופלות בכיס, וחוזר הביתה מאוכזב אחרי ששוב אמרו לי “נחזור אליך”.
הדבר הכי מוזר הוא שבאמת אני חולם. חולם על עסק משלי ברחובות ירושלים, חולם שלא אשאף לקוסמטיקה של מדים והוראות. חולם לקום מוקדם בשביל משהו שלי, לא לקום ולקבל פקודות. אבל החלומות לא קונים במכולת ולא משלמים שכירות. תִּירָה מזכירה לי את זה כל יום.
אני שואל את עצמי האם באמת יש בי משהו שאני מסרב להכיר בו, או אולי לי יש זכות לחלום על משהו גדול מהמציאות הזאת, שאיכשהו חוזרת על עצמה כמו שיר בלי מילים?
