אני בן 26, ואשתי אומרת שיש לי בעיה שאני פשוט מסרב להכיר בה. היא חוזרת על זה בכל פעם שאני עוזב עבודה או כשמפטרים אותי. אומרת שזה לא נורמלי שהכי הרבה זמן שעבדתי במקום כלשהו היה חצי שנה. והיא צודקת. לפעמים זה מחזיק חודש, לפעמים שבועיים, לפעמים אני אפילו לא מגיע לסוף תקופת הניסיון. עשיתי כבר הכל אחזקת מבנים, ניקוי רחובות, שטיפת שירותים, סבלות במחסנים. תמיד אני מתחיל עם רצון, אבל אחרי כמה ימים פתאום זה מרגיש כבד, בגוף וגם בראש.
זה לא רק העייפות. זה הבושה. סיימתי רק כיתה י”א אפילו לא חזרתי להשלים בגרויות. כשאני מתחיל עבודה כזו, ונותנים לי אפודה, מטאטא או דלי, אני מרגיש שאני לא באמת שייך לשם. אני מסתכל על שאר העובדים מקבלים את מצבם, עושים את המוטל עליהם בלי תלונות ואני בפנים אומר לעצמי שזה פשוט לא החיים שלי. ואז אני מתחיל לאחר, לעבוד פחות טוב, להמציא תירוצים כדי לא לבוא. עד שיום אחד קוראים לי למשרד ואומרים “אל תחזור”.
אשתי פשוט לא מבינה את זה. היא עובדת באותה חנות כבר ארבע שנים. מרוויחה מעט, אבל יש לה יציבות. יודעת בדיוק כמה היא תקבל כל חודש. כשאני שוב חוזר הביתה בלי עבודה, היא מסתכלת עליי עם כעס ועייפות. אומרת לי: “הבעיה היא לא בעבודה, אלא בך. אתה פשוט לא מסוגל להחזיק מעמד בשום דבר.” ואני עונה לה שהעבודות האלה לא מתאימות לי, שאני נולדתי לדברים גדולים יותר, שאני לא אמור לשטוף שירותים כל החיים.
אז היא מתעצבנת אפילו יותר. אומרת לי לסיים תיכון, ללמוד משהו, להשיג מקצוע. שאף אחד לא יקבל אותי לעבודה “גדולה יותר” בלי תעודות בכלל. אני אומר לה שאני אעשה את זה, אבל חודשים עוברים ואני לא נרשם לשום מקום. תמיד יש תירוצים אין לי כסף, אין לי זמן, אעשה את זה אחר כך. האמת? אני פשוט מפחד להיכנס לכיתה עם תלמידים צעירים ממני, להרגיש שאני מאחור.
בבית זה כבר נהיה שגרה. רבים על אותו דבר שוב ושוב. היא אומרת שאני חי בחלומות, מדבר יפה אבל לא עושה כלום. אני אומר לה שהיא כבר נכנעה, שהיא רגילה לשרוד ולא לחיות באמת. לפעמים אנחנו צועקים. לפעמים לא מדברים ימים שלמים. אני יוצא לחפש עבודה שוב, עם קורות החיים המקופלים בכיס, וחוזר מאוכזב אחרי שאומרים לי “נחזור אליך”.
הדבר הכי קשה הוא שאני באמת חולם. חולם שיהיה לי עסק משלי, שלא אהיה תלוי באף אחד, שלא אתבייש במה שאני לובש. חולם לקום מוקדם כדי לעבוד בשביל עצמי, לא כדי לקבל פקודות. אבל החלומות לא משלמים את השכירות ואת האוכל. והיא מזכירה לי את זה כל יום.
יש לי באמת בעיה שאני לא רוצה להודות בה, או שמותר לי בכלל לחלום על משהו יותר גדול?
