לאחותי יש מן תכונה משונה כזאת. היא כל כך משבחת את הבת שלה, עד שלפעמים נדמה לה שכל הסובבים חייבים להרגיש בדיוק כמוה. אבל ברור שזה לא כך.
הבת שלה רק בת חמש. אין לי שום טענה כלפיה כולנו הרי אוהבים אותה, בכל זאת משפחה, אבל לא יותר מזה. עם הילדים שלנו, יש לנו מספיק דאגות משלנו.
לעומת זאת, אחותי משכנעת את עצמה שמדובר בילדה נדירה במיוחד. מבחינתה חייבים לקרוא לה “מַלְאָכָה”. ומפני שמלאכות לא חוטאות כל מה שילדה הזאת עושה, מחויב להיסלח.
ככה לפחות אחותי רוצה לחשוב. לכן גם אף אחד באמת לא מתלהב כשהיא באה לביקור. וגם ללכת אליה לא הכי נעים. מה גם, שאנחנו לא רק אחיות, אלא גם עובדות יחד אנחנו באותה חברה. לכן נדרש לי לדבר איתה.
“תבואי אליי,” היא אומרת לי בטלפון. “אכין לך את החביתה שאת כל כך אוהבת. תבואי בצהריים.”
האמת, היא אלופה במטבח. במיוחד החביתה הידועה שלה.
“אני באה מיד,” עניתי לה בקצרה וניתקתי.
חיפשתי במהירות את מפתחות הרכב. חשבתי לקפוץ בדרך למאפיה, להביא עוגיות הרי ברור שנשתה תה. הגעתי, והיא כבר יושבת ומאכילה את הילדה, מסמנת לי לשבת איתן לשולחן. אז אני מתיישבת, וכך תוך כדי שיחה היא פתאום אומרת:
“תאכלי,” היא אומרת ודוחפת אליי צלחת עם חביתה שנראית עצובה במיוחד. “אילה לא סיימה.”
וכאן כבר התפוצצתי:
“מה, נגמרו בצלחות נקיות בבית?” שאלתי, משתדלת לא להתפוצץ.
“אילה שלי הילדה הכי נקייה שיש. והידיים שלה נקיות תמיד,” ענתה אחותי, ומקרבת אליה את הילדה, שבדיוק חיטטה באף שלה.
פה זה נגמר, ואחרי המקרה הזה כבר לא חזרתי לאכול אצל אחותי.
מה הייתם עושים במקומי?
