שנים שתקתי וסבלתי את אמא שלי. אבל אירוע אחד שינה את הכל

כשהייתי בת שבע-עשרה, אבא שלי עזב אותנו. אמא שלי נאלצה לעבוד כמו חמור שתי משרות, ושקל בקושי היה רואה עוד שקל. חסכנו בכל מה שאפשר. פירות וממתקים במשפחה שלנו היו מגיעים רק בחגים, וגם אז, כמו מזכרת. לא העזתי לבקש מאמא דבר הרגשתי שלבקש משהו זה כאילו לקחת לה אוויר לנשימה. השתדלתי לפרנס את עצמי לבד. יש לי אחות קטנה, ואני ואמא ניסינו בכל הכוח שהיא לא תרגיש חסרה ביחס לשאר הילדים.
אבל עזיבה של אבא, לרוע המזל, לא הייתה סוף הבעיות. יום בהיר אחד, אמא שלי התמוטטה עם שבץ והגיעה לבית החולים. מאז לא יכלה לקום על הרגליים. קיבלה קצבת נכות, אבל הכסף הלך כמו מים בכיור. השתדלתי להאמין לטוב כי מה עוד נשאר?
נאלצתי לעצור את הלימודים שלי ולהיות מפרנסת יחידה. לא פשוט לשלב טיפול באמא נכה ובאחות קטנה שבקושי מבינה מה קורה. המון אנשים הציעו עזרה כאילו כל ישראל ערבים זה לזה, אבל אני סירבתי. לפני המחלה אמא הייתה אישה מתוקה, חדה ושנונה אבל אחרי האירוע משהו השתנה.
בהתחלה היא קיטרה על הגורל המר שלה, אחר כך עברה אלי ואל אחותי: לא מבשלות כמו שצריך, לא מנקות כמו שאמא הייתה עושה, ותמיד, אבל תמיד, מבזבזות יותר מדי כסף.
ניסיתי לגלות הבנה בכל זאת, היא חולה אבל הלב נשבר מהיחס הזה. נתתי את כל כולי, והיא לא ראתה כלום. החברים כבר לחצו עלי “תשכרי מטפלת, תשני עבודה, לא חייב להיות קדושה מעונה”, אמרו. היו לי אופציות, לעבוד במקומות טובים, עם שכר גבוה הרבה יותר. אבל מי ישמור על אמא? מה, נשאיר אותה עם אישה זרה? לא מצליחה.
בהמשך התחילה לרטון ולהתעצבן אפילו אם קניתי לנו גבינה יקרה מדי, גם כשכולנו חוסכים כמו סטודנטים בצבא. שתקתי, שתקתי, עד שבסוף הגיע השבר.
התחלתי להרגיש רע כאבי ראש, חום, שיעול לילה שלם לא עצמתי עין, וממש בבוקר גמרתי אומר חייבת רופא. אחותי, ילדה מתוקה בשם לירון, רק חיבקה אותי ואמרה “אל תשכחי לדאוג לעצמך”. בשביל אמא אמרה שזה שטויות. “גוף צעיר מחלים לבד. ואני בכלל במצב גרוע יותר, חייבים לחשוב על כסף. בטח תלכי לרופא, תבזבזי את כל השקל האחרון ותגלי שיש לך שפעת. את לא דואגת לי. את רוצה להרוג אותי”.
ישבתי שם, דמעות זולגות לי על הלחיים, גמורה מהעייפות. ויתרתי על הכל בשבילה עבודות, לימודים, כל הסיכויים שיש לי ולקבל בתמורה רק האשמות? באותו רגע, פשוט התפוצצתי. עניתי לה בחזרה ואמרתי לה כל מה שבלב.
הרופא נתן את פסק הדין דלקת ריאות. התעקש שאשאר בבית חולים, אבל ידעתי שזה לא יקרה מי ישמור על לירון ועל אמא? אז קניתי תרופות וחזרתי לבית של החברה שלי, נטע.
נטע, חברה אמיתית, פתחה לי את הדלת וצרחה עלי שבמקום להחלים, אני עושה טיולים בעיר. ישבנו ודיברנו שעות, סיפרתי לה הכל על אמא, על הלחץ, על המחסור בעזרה. היא מיד עזרה מצאה מטפלת, והציעה לי להישאר אצלה עד שהמצב יתייצב.
חזרתי הביתה לקחת כמה בגדים וכבר מפתח הדלת חיכתה לי אמא, צווחת כמו שערוריה בתוכנית ריאליטי וממשיכה לספור את השטרות שלה. לא שאלה עלי, רק על הכסף. הבאתי לה אוכל, חזרתי לחדר וממש ידעתי פה אני כבר לא נשארת.
נטע עמדה במילה שלה מצאה לנו מטפלת בשם מיכל, ואני עברתי לגור אצלה, זמנית. החלפתי עבודה, והפסקתי להיכנס לבית של אמא. אולי זה נשמע אכזרי אבל אחרי כל כך הרבה חוסר הכרה ותודה, כמה אפשר? בכל חודש אני עושה העברה בבנק דואגת גם לאמא, גם למטפלת. אפילו יותר ממה שצריך.
מיכל, המטפלת, מספרת שאמא שוכחת יותר ויותר מאיתנו. אפילו ימי הולדת עברות אצלה כאילו לא היו. אני ולירון לא שוכחות לאחל לה, אבל נדמה שזה כבר לא משנה. הצלחתי להחליף עבודה, וקצת זמן ואני ולירון נשכור דירה משלנו. היא גם מסכימה “צריך לטפל בהורים, בטח, אבל לא כשזה בא על חשבון החיים שלך”.
החיים ממשיכים, ואנחנו איתם.