לא פינקתי את בני יותר מדי. הוא היה תלמיד מצטיין, עזר לי בבית, בחור מנומס ודוגמא לאחרים. כשאמר לי עמית שהוא מתכוון לצאת לעבודה, נתמלאתי דאגה. לא רציתי להישאר לבד.
ומה עם יעל? חקרתי אותו על בת הזוג שלו.
נפרדנו.
זה הפתיע אותי מאוד, כי הייתי בטוחה שהם בדרכם לחופה. הם נראו כל כך מתאימים. אמנם העציב אותי שהכול נגמר פתאום, אבל לא התערבתי בזוגיות שלהם.
עמית עזב. שמרנו על קשר רציף. הוא מצא עבודה טובה, רכש חברים, ומצא במהרה אהבה חדשה. לא נותר לי אלא להמתין ולהכיר את “האהבה” הזאת. אך בני לא מיהר להציג אותה בפניי. בינתיים לקחתי אליי חתלתול וטיפלתי בו.
יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שמעתי קול חרישי מן החשכה: ערב טוב
הרמתי את עיניי וראיתי צללית מוכרת יעל! היא החזיקה תינוקת קטנה בזרועותיה.
ילדה, מה את עושה כאן? ומי זאת הקטנטונת?
אולי תכעסי עליי, אבל זו הנכדה שלך. פחדתי לספר לעמית על ההיריון כי נפרדנו באופן לא נעים. חזרתי לאמא שלי וילדתי שם. אמא נפטרה לפני חודש, ואין לי עוד קרובי משפחה. אז באתי אלייך.
ומה את מתכננת לעשות?
כנראה שאצטרך למסור את הילדה לבית ילדים. אין לי אפילו דירה לגור בה. רק רציתי שאם משהו יקרה לי, תקחי אותה, תבקרי את הנכדה שלך לפעמים.
שטויות. נגדל אותה יחד. בואי אליי הביתה.
לקחתי את יעל ובתה אליי. הילדה הקטנה היתה דומה להפליא לבני, ולכן לא היה לי ספק בדבריה. יעל עזרה לי בבית, ואני המשכתי לעבוד ולהביא פרנסה וחיינו לא רע בכלל. ואז עמית התקשר, וסיפר שבעוד זמן קצר יגיע. לא ידעתי אם יגיע לבד או לא, ובכל זאת לא רצה לענות לי על כך.
כשעמית נכנס הביתה, בדיוק האכלתי את הקטנה.
רגע, מי הילדה היפה הזאת?
בני, היא בתך.
מדהים. וגם אני לא לבד, אמר עמית, והכניס עם עריסה את הילד הקטן.
ומי זה?
זה בני. אשתו של עמית נפטרה בלידה, ולא יכולתי להשאיר אותו.
יעל יצאה למסדרון, הביטה בעמית זמן רב, והם שוחחו ביחידות כל הערב אני לא התערבתי. העיקר שאחרי שנה התחתנו, ושני הילדים גדלו יחד במשפחה שלמה.
היום בני בונה בית גדול בפרברי תל אביב, כדי שיוכלו לצאת סוף סוף מהדירה הצפופה. ואני אגלה לכם בסוד בקרוב תהיה לי נכדה שלישית. איזו שמחה!
