תגיד לי, אחי, כמה זמן אתה כבר גר פה? ומה בכלל אתה אוכל?

תקשיבי, רציתי לשתף אותך בסיפורתדמייני אותי מדברת, הקול שלי קצת מחויך.
אז ככה, אני כבר בת 60, כבר שנים גמלאית, חיה בקצב שלי. בעשור האחרון אני גרה לבד, בלי בעל, בלי ילדיי, וגם בלי חברות שקרובות אליי ביומיום. הילדים כבר עם המשפחות שלהם, כל אחד בערים אחרות, בעלי נפטר מזמן, ואני בינתיים מבלה רוב זמני בצימר שלי במושבהפינה הקטנה והמושלמת שלי בארץ.
ברגע שמתחיל להיות מעט חמים, אני אורזת ועוברת לשם. מנקה, מסדרת את החצר, מתחילה לשתול פרחים, להכין ערוגותוכל זה פשוט ממלא לי את הלב. זה המקום היחיד שאני באמת נרגעת בו.
אבל חורףבחורף אי אפשר להישאר שם. אין מי שיזיז את השלוליות, אין מי שיעזור עם הגשם והקור, אז אני חוזרת לדירה בעיר. בסתיו עוד איכשהו מסתדר לי. נגיד השנה, בספטמבר, קצת התקררתי, נשארתי שבוע בעיר, ובשנייה שיצא קצת שמש והרגשתי טוב, רצתי ישר למושב שלי.
אני מגיעה הביתהוהשער פתוח לרווחה. ישר חשדתי: “אוף, בטוח מישהו נכנס לחצר.” אני בודקתהכל נראה במקום, אבל הדלת הראשית פתוחה הבטן שלי התהפכהחשבתי שפרצו לי וגנבו דברים! נכנסתי הכי בשקט, והופ, דווקא הכל במקום, חוץ מזה ששמיכה ישנה שכב על הספה, ועל השולחן ספלואני הרי תמיד משאירה את השולחן נקי מכלים! משהו מוזר פה.
הפחד עבר לי, פתאום התחלף בעצבים. מי חושב שהוא בעל הבית, שותה מהספל שלי? הצצתי מהחלוןומאחורי הבית יושב ילד קטן ולא מוכר, שורף גפרורים ומנסה להתחמם. קטן, חמוד, מחזיק ידיים אל האש.
יצאתי החוצה ושחקתי בגרון. הילד לא ברח, להפךניגש אליי מייד:
“סליחה, גברת אני כאן רק קצת זמן”
דיבר בשקט, עיניים מורידות, קטן כזה, שהלב שלי נמס ישר:
“כמה זמן אתה כאן? מה בכלל אכלת?”
“יום וחצי לא היה הרבה מה לאכול היו לי רק קצת פיתות, נשאר לי עוד קצת קראסט
ואז הוא מוציא גאווה חכה עם חתיכה של חלה בקצה.
“איך קוראים לך, ילדון? ומה אתה עושה פה?”
“אני איתמר. אמא שלי ובעלה החדש זרקו אותי מהבית. לא רוצה לחזור לשם
“אבל בטח מחפשים אותך במושב?”
“אף אחד לא מחפש זה תמיד ככה. זו לא הפעם הראשונה. הייתי נעלם שבועות ואף אחד שם לא שם לב. חזרתי רק כשבאמת הייתי רעב, וגם אז לא שמחו לראות אותי
מסתבר שהילד בכלל לא מהיישוב שלנו. סיפור שכבר שמעתי יותר מדי פעמים, אבל תמיד נכנס ללב. אמא שלו בחוסר עבודה, אבא חורג שמתחלף כל כמה חודשים, בבית כמעט אין אוכליש בעיקר עראק ושיכורים.
הסיפור הזה ריגש אותילא ידעתי כבר מה לעשות איתו. ברור שהשארתי אותו אצלי, נתתי לו ארוחה חמה, ובאותו לילה כמעט לא עצמתי עין מרוב מחשבות. בבוקר נזכרתי בחברה ישנה מהיישוב, שנשארה עם קשרים בעירייה, הרמתי לה טלפון, ואם לא תוכל לעזור לי בעצמה, לפחות תכוון אותי למישהו שכן.
היא ישר הרגיעה אותי, אמרה שהיא תיקח על זה אחריות. כמובן, הייתי צריכה לטפל בניירות, ריצות, תפסים, אבל אחרי חודש ניהלתי את כל המסמכים וקיבלתי משמורת חוקית על איתמר. הוא בכלל לא האמין שמצא בית, ואמא שלו אפילו לא טרחה לשאול מה איתו.
אז ככה אנחנו חיים עכשיוכמו סבתא ונכד. חורף בעיר, כל שאר הזמן בצימר. בקרוב איתמר יתחיל בית ספר, ואני בטוחה שיהיה לו קל, כי הוא כבר כותב, קורא, יודע חשבון ואפילו מצייר מדהים. תקשיבי, אני מתרגשתיש לו כישרון אמיתי. אולי בכלל יצא לי נכד אמן!