תגיד לי, ילד, כמה זמן אתה כבר גר פה? מה אתה בכלל אוכל?

אני בת שישים, מזמן כבר בפנסיה, ושקועה בחיי שלי, כמו בעמק בין גלים של זיכרונות ישנים. עשר שנים אני חיה לבד בלי בעל, בלי בנים או בנות, גם בלי חברות. הילדים שלי התפזרו כל אחד ומשפחתו בעיר רחוקה, בעלי כבר איננו, ואני? רק אני והבית בקיבוץ הוא המפלט והחגיגה שלי. כשהאביב מתחיל לנשום, אני עוברת לשם, מנקה את הבית והגינה, אחר כך שותלת ירקות בקערות פרחוניות שאני יוצרת בעצמי. הכל מסביב פורח, ואני מרגישה שלווה מתפשטת בי כמו ניחוח של חרציות אחרי הגשם.
אבל החורף שולח אותי חזרה לעיר. אין לי איך לשאת את הקור והגשמים; קשה להתמודד לבד עם כל הבוץ והמים הזורמים, ואין מי שיעזור. בסתיו עוד איכשהו מסתדרים. השנה, בסוף אלול, התקררתי קצת ונשארתי בדירה שבתל אביב שבוע שלם, אבל כשהשמש שוב הציצה מיהרתי לנסוע ליישוב, לבדי כמו דג במים צלולים.
כשהגעתי סוף סוף, ראיתי מראה משונה: שער הבית פתוח לרווחה, כאילו מישהו החליט שכל העיר מוזמנת פנימה. הסמטאות ריקות, אבל משהו בבית מרגיש לא רגיל. הדלת פתוחה הלב שלי מתחיל לפעום במהירות מה אם גנבים? נכנסתי לאט, מביטה לכל עבר. הכול נראה במקומו פרט לשמיכה, שלא דרכתי בה חודשים, ועל השולחן ספל קפה חצי מלא. תמיד אני מסדרת כלים! משהו בחלום הזה מלוחש לי: “לא הכל כשורה”.
הבהלה הראשונית התפוגגה, ובמקומה הגיעה תחושת עקשנות: מי העז לבוא לבית שלי ולשתות מהספל שלי? פתאום הרגשתי איך הרוח של ירושלים לוחשת מאחורי התריסים. הביטתי מהחלון ומאחורי הבית, יושב ילד קטן, מדליק מדורה קטנה, מחמם את ידיו הדקות לאורה של להבה צפופה.
יצאתי מהבית, משתעלת בכוונה לראות מה יקרה. המופרע קם מייד, עיניו מלאות פחד אבל לא ברח, נהפוך הוא, בא לעברי:
“סליחה גברת, אני כאן לא הרבה זמן”
דבריו היו שקטים וצנועים, אמר כמו ילד שגנב מקום בלב של כל אם:
“כמה זמן אתה כאן? מה אכלת?”
“יום-יומיים לא היה לי כמעט כלום רק קצת לחם, הנה עוד פרור”
הילד הוציא חכה, עליה סנדוויץ’ ישן של לחם לבן, ונראה כאילו עושה מזה יצירת אמנות.
“איך קוראים לך?”
עוז, האיר פנים. “גרתי עם אמא ואב המאמץ, אבל גרשו אותי. לא רציתי להיות שם.”
“מה, הכפר מחפש אותך?”
“לא אף אחד לא שואל; לברוח זה כמו להיות אויר. גם כשהלכתי לשבועות, לא ידעו שחזרתי… אכפת להם רק מהוויסקי, לא ממני.”
פתאום הבנתי הילד הזה לא מהקיבוץ. סיפור כזה רגיל אבל הלב מתכווץ. חיים בלי סדר, אמא ממתינה לאבטלה, ובבית בעיקר אלכוהול ושיכורים באים והולכים.
אחרי ששמעתי את הסיפור, לא הייתי צריכה להתלבט השארתי את עוז בבית, האכלתי אותו, ומרוב מחשבות לא עצמתי עין בלילה. בבוקר נזכרתי בחברה מבית הכנסת; אולי היא מכירה עובד סוציאלי התקשרתי אליה בתקווה שתדע להכווין.
היא הרגיעה אותי, והבטיחה לעזור. הייתי צריכה להתרוצץ שבועות בין משרדים וטפסים; ובסוף, הפכתי לאפוטרופוסית החוקית של עוז. הוא לא האמין למזלו, ואמא שלו אפילו לא שאלה איפה בנה.
עכשיו אנחנו כמו סבתא ונכד: בחורף בדירה בתל אביב, בארבע העונות האחרות בבית שבקיבוץ. עוד מעט הוא יתחיל ללמוד; אני בטוחה שיעשה חיל כבר עכשיו, הוא כותב, קורא, סופר וגם, איזה כישרון ציור! ללא ספק אמן אמיתיבסוף כל יום, עוז ואני יושבים במרפסת, מול החמניות והכוסברה ששתלנו יחד. אני מספרת לו על ילדותי, על מורדות שבילים בין ברושים, על הקולות של פעם, והוא מראה לי בסבלנות איך מורידים אפליקציה, או מתרגם לי דברים מהעולם החדש. לפעמים, בין צחוק לשתיקה, אני מרגישה איך הבית שלי ואולי גם אני התמלאנו שוב בחיים. ברחובות השקטים של הקיבוץ כבר לוחשים שמועות על האישה שתפסה ילד זר, אבל אני לא שומעת אותן. יש לי עיניים לראות מה חשוב: הילד הזה שוב חולם בלילה, ואני יודעת לא משנה הגיל, או הסיבות, לכל אחד מגיע שייכות.
בערב החגים, עם ריח עוגת הדבש והמרק, עוז מוציא מהתיק ציור חדש: אני, יושבת בכורסה, מחייכת. ככה תזכרי, הוא אומר, שאם את לבד את בעצם לא לבד. ואני עונה בלחש, אולי גם לעצמי: “נכון, ילד שלי. הבית הזה, הלב הזה תמיד יש בהם מקום לעוד אור, לעוד התחלה.