בחור, כמה זמן אתה כבר גר כאן? ומה בכלל אתה אוכל?

אני בת 60, כבר שנים רבות בפנסיה, חיה את חיי. בעשור האחרון אני גרה לבד בלי בעל, בלי ילדים, וגם בלי חברות קרובות. הילדים שלי עסוקים בענייניהם, עם משפחות משלהם בערים אחרות, בעלי כבר לא בחיים, ואני נשארתי עם בית הנופש הקטן שלי מקור לאושר והנאה עבורי. ברגע שמתחיל להתחמם, אני עוברת לשם, מנקה את הבית והגינה, שותלת צמחים ומסדרת ערוגות פרחים. המקום הזה משמח ומרגיע אותי.
אבל בחורף אני פשוט לא יכולה להיות שם. קשה מאוד עם הגשמים והרוחות, וגם אין מי שיעזור לי. אני לא חזקה מספיק להתעסק עם כל הלכלוך והבוץ, ולכן אני חוזרת לדירה בעיר. בסתיו אני עוד מסתדרת איכשהו. השנה, בספטמבר, חטפתי איזו שפעת קלה ונשארתי בעיר שבוע, אבל מיד כשהרגשתי יותר טוב, חזרתי בשמחה ליישוב שלי.
כשהתקרבתי לבית, שמתי לב שהשער פתוח לרווחה. חששתי שמישהו נכנס לגינה. הכל נראה במקום, אבל הדלת פתוחה… נבהלתי לחשוב שאולי פרצו לבית! נכנסתי בשקט, בחשש. אבל בפנים הכל היה מסודר, רק שמיכה כלשהי שכבה על הספה (ואני בכלל לא השתמשתי בה), ועל השולחן עמד ספל… תמיד אני שוטפת כלים! משהו פה לא מסתדר.
הפחד פינה מקום לכעס. מי מרשה לעצמו להסתובב כאן ולשתות מהספל שלי? הצצתי מהחלון, ומאחורי הבית ראיתי ילד מוזר יושב, מדליק מדורה קטנה ומנסה להתחמם, מקרב את הידיים לאש. הנה האורח הבלתי רצוי שלי…
יצאתי החוצה והשתעלתי קלות, שתחוש בנוכחותי. הפרחח נבהל קצת, אבל לא ברח להפך, פנה אלַי ישירות:
“סליחה, גברת, אני פה רק כמה ימים…”
ילד שקט וצנוע, והלב שלי נפתח אליו מיד ברחמים.
“כמה זמן אתה כאן? מה אכלת בכלל?”
“רק יומיים… לא היה לי הרבה. היה לי קצת לחם נשארו לי רק פירורים…”
בחיוך עצוב שלף הילד חכה, ועליה חתיכת חלה.
“מה שמך, ילד? ואיך הגעת לפה?”
“קראו לי אסף. אימא שלי ובעלה החדש גירשו אותי מהבית. לא רציתי להישאר שם…”
“ואף אחד לא מחפש אותך?”
“אף אחד לא מחפש, זה תמיד ככה. לא פעם ראשונה שאני בורח. ימים שלמים לא שמים לב שנעדרתי. חזרתי רק כשרעבתי ממש, וגם אז אף אחד לא שמח לראות אותי…”
הסתבר שהילד בכלל לא מהישוב שלנו. הוא עבר חיים קשים אמא מובטלת, אבות חורגים מתחלפים, אוכל כמעט ולא היה בבית, אלכוהול ובלגן כן.
סיפורו כאב לי מאוד, וחשבתי איך אפשר לעזור. ברור שנתתי לאסף להישאר ולעיתים אותו. כל הלילה חשבתי מה לעשות. בבוקר נזכרתי בחברה ישנה, נדמה לי שהיא עובדת בעירייה, החלטתי להתקשר מקסימום תכוון אותי לאן לפנות.
היא מיד אמרה שתנסה לעזור והבטיחה לבדוק מה אפשר לעשות. הייתי צריכה לרוץ, להביא כל מיני טפסים, אבל אחרי שבועות ספורים קיבלתי אפוטרופסות חוקית על אסף. הוא לא האמין למזלו, ואימו אפילו לא שאלה עליו.
אז אנחנו חיים כעת כמו סבתא ונכד בחורף בדירה בעיר, ובזמן הנעים בבית הנופש. בקרוב אסף יתחיל ללמוד בבית ספר, ואני בטוחה שיצליח מאוד, כבר עכשיו הוא כותב, קורא, מחשב בקלות ואפילו מצייר ולא סתם מצייר, אלא כמו אמן אמיתי.
החיים מלמדים שהעזרה לזולת לא דורשת גבורה גדולה רק לב פתוח, ובעיקר אכפתיות. לפעמים הזדמנות לשנות חיים של מישהו אחר היא גם הזדמנות לשנות את חייך.