אוי, בת, סתם את מתרגשת בגללו, לא יתחתן איתך.
כשנעמה חגגה שש עשרה, אמא שלה הלכה לעולמה. אבא שלה לפני שבע שנים נסע לעבוד בתל אביב, ומאז נעלם. אין ממון, אין בשורות.
כמעט כל בני המושב הגיעו ללווייה, עזרו במה שיכלו. דודה מרים, הסנדקית של נעמה, מרבה לבקר, להזכיר מה לעשות ולייעץ. כשסיימה נעמה תיכון, מצאו לה עבודה בדואר בכפר ליד.
נעמה הייתה נערה חזקה, כמו שאומרים אצלנו דם וחלב. פנים עגולות, סומק חזק, אף במרכז הפנים, אבל עיניים אפורות בורקות וצמה עבה וחומה עד המותן.
הבחור הכי יפה במושב היה איתי. שנתיים מהחזרתו מצה״ל, והבנות לא מרפות ממנו. אפילו נערות מתל אביב שמגיעות לקיץ לא מתעלמות ממנו.
לא מתאים לו להיות נהג טרקטור במושב, יותר משתלב בסרטים אמריקאיים. לא נח לו להחליט, לא נחפז לבחור כלה.
אז באה דודה מרים לאיתי, וביקשה עזרה לתקן את הגדר אצל נעמה, שהתחילה להתמוטט. קשה לחיות פה בלי יד של גבר. בגינה נעמה הסתדרה, אבל הבית היה גדול עליה לבד.
בלי התחכמויות, איתי הסכים. בא, הסתכל, והתחיל לפקד: תביאי, תרוצי, תני, הגישי. נעמה עשתה כל מה שביקש, לא שאלה שאלות.
פניה האדימו יותר, הצמה השתוללה על גבה. כשהתעייף הבחור, האכילה אותו מרק חם, והשקתה אותו תה חזק, והיא מסתכלת איך הוא נוגס בלחם השחור עם שיניו הבוהקות.
שלושה ימים תיקן איתי את הגדר, וביום הרביעי פשוט בא לביקור. האכילה אותו ארוחת ערב, שיחה רדפה שיחה, ונשאר לישון אצלה. ככה נכנס לשגרה. השכם בבוקר יצא שלא יראו. אבל במושב אי אפשר להסתיר כלום.
אוי, בת, סתם את נותנת לו יחס, לא יתחתן איתך. ואם כן, תסבלי איתו. כשתגיענה תל אביביות בקיץ, מה תעשי? תישרפי מקנאה. לא כזה בחור את צריכה דודה מרים דאגה לה.
האם נעורים מאוהבים שומעים את חכמת הזקנים?
ואז הבינה שהוא השאיר בה חיים חדשים. בהתחלה חשבה שהצטננה או קלקול קיבה. חולשה, בחילה. ואז בבת אחת חדר לה: עם ילד ממנו.
בראש עבר לה שמוטב להיפטר מזה מוקדם לה לגדול ילד. אחר כך השתכנעה, שזה הטוב ביותר. לא תהיה לבד, לפחות.
אמא שלה גידלה אותה, גם היא תסתדר. ממילא אביה לא ממש הועיל, סתם שתה. יחשבו האנשים, ויירגעו.
כשאביב הגיע והסירה את הסוודר, כל הכפר ראה את בטנה הבולטת. מנידים בראש, אומרים: צרות באו על הנערה. איתי, כמובן, בא לברר מה היא מתכוונת לעשות.
מה עוד? ללדת. אל תדאג, אני אגדל בעצמי את הילד. תחיה כפי שחיית אמרה ופנתה לעבודות המטבח. רק האדמומיות בפניה ובעיניה גברה.
איתי התבונן בה, אבל עזב. היא החליטה בעצמה. כמו מים על אווז. הגיעה עונת החום, הגיעו תל אביביות יפות, ואיתי פחות התייחס לנעמה.
היא עבדה בשקט בגינה שלה, ודודה מרים באה לעזור לעשב. קשה להתכופף עם בטן כזו. מים מהבאר סוחבת חצי דלי כל פעם. הבטן כבר ענקית, והנשים מנבאות לה בן חזק.
מה שיהיה צחקה נעמה.
באמצע ספטמבר, התעוררה לבוקר של כאבים חדים, כאילו קרעו לה את הבטן. עבר מהר, אך לא נשכח, ושב במלוא העוז זמן קצר לאחר מכן. רצה לדודה מרים. זו מיד הבינה.
הגיע הזמן? חכי, אני באה והסתלקה בריצה.
רצה לאיתי. משאית שלו חנתה ליד ביתו. בעלי הצימרים כבר חזרו העירה. והוא אתמול שתה כהרגלו.
דודה מרים ניערה אותו. מבולבל, לא מבין מה קורה, לאן נוסעים. כשקלט, צעק:
זה עשרה קילומטרים לבית החולים! עד שנביא רופא ונספיק לחזור, היא כבר תלד. ישר נוסעים! תכיני אותה.
במשאית?! תרעיד אותה, עוד הילד יפול בדרך צווחה.
תבואי איתנו, ליתר ביטחון פסק.
שני קילומטרים נסע בזהירות על דרך משובשת. כל תעלה עקף, מיד קפץ לתעלה אחרת. דודה מרים ישבה מאחור על שק. כשהגיעו לכביש, נסעו מהר.
נעמה עיוותה את פניה בכאב במושב, נשכה שפתיה שלא להיאנח, ידיה חובקות את בטנה. איתי, התפכח באותו רגע.
מתבונן רגע על נעמה, עצמות פניו נעות, פרקי אצבעותיו מלבינים על ההגה. חושב על מה שעשה.
הספיקו להגיע. השאירו את נעמה בבית החולים ונסעו. כל הדרך חזרה דודה מרים גערה באיתי:
למה הרסת לנערה את החיים?! לבד, בלי הורים, בעצמה עוד ילדה, והבאת לה עוד דאגה. איך תתמודד עם ילד לבד?
המשאית טרם הגיעה למושב, וכבר נעמה הפכה לאמא לבן בריא וחזק. בבוקר הבא הביאו לה אותו להנקה. לא יודעת איך להחזיק, איך להתחיל.
מסתכלת בחרדה על פנים אדומות ומקומטות של בנה. שוב נושכת שפתיה, עושה מה שאומרים.
בליבה אושר גדול. מתבוננת, מנשפת על מצחו הדק, שמחה טיפשה אולי, אבל שמחה.
יבואו לקחת אותך? שאל רופא מבוגר קשוח לפני ששחרר אותה.
נעמה הרימה כתפיים, נענעה בראש:
לא חושבת.
הרופא נאנח והסתלק. אחות הבית עטפה את הילד בסדין בית חולים, רק שיגיע הביתה בשלום. דרשה להחזיר.
פֵדֵר ייקח אותך באמבולנס הביתה. לא תיסעי באוטובוס עם תינוק אמרה בכעס.
נעמה הודתה לה. הלכה במסדרון, ראשה כפוף, כולה אדומה מהמבוכה.
יושבת באמבולנס, מחבקת את בנה, ומתלבטת איך יחיו עכשיו.
קיבלתי רק קצבת לידה, ממש מעט, לא מספיק אפילו לחתול. כואב הלב עליה ועל הילד החף מכל אשמה. מבטה שבעה בצער על הפנים המקומטות של התינוק ששכב, והלב התמלא רוך, והבריחה מחשבות קשות.
פתאום פֵדֵר עצר. נעמה הביטה בו, גבר נמוך בן חמישים.
מה קרה?
ירדו גשמים יומיים. איזה שלולית! לא עובר, לא עוקף. אפשר רק עם טרקטור.
סליחה. לא רחוק, נותרו רק שני קילומטרים. תגיעי? הצביע אל הדרך, שלולית ענקית כמו אגם בלי סוף.
הילד רדום על הידיים. אפילו בישיבה עייפה להחזיק אותו. איזה בן חזק ואיך ללכת איתו בדרך כזו?
נעמה יצאה בזהירות, החזיקה את הילד טוב יותר, והלכה בקצה השלולית הענקית. הרגליים טובעות בבוץ עד הקרסוליים, בכל רגע כמעט מחליקה.
נעליים ישנות מרעישות, חבל שלא נעלה מגפיים לגשם. נעל אחת נתקעה בבוץ. נעמה נעמדה, חשבה מה לעשות. לבד אי- אפשר להוציא המשיכה בנעל אחת.
כשהגיעה למושב, כבר החשיך, רגליה קפואות לא הרגישה כלום מקור. לא נותרה בה שום התפעלות מהאור בחלון.
עלתה במדרגות היבשות, רגליה קפאו אבל גופה הזיע, הגעתה בפנים מתוחה. פתחה את הדלת וחזרה להשתתק.
ליד הקיר עמדה עריסת תינוק, עגלה, ובתוכה בגדים יפים לתינוק. איתי, יושב ליד השולחן, ראשו על ידיו, ישן.
אולי הרגיש משהו, הרים ראש. נעמה האדומה, השיער פרוע, בקושי עומדת, עם הילד בידיה בפתח. שמלתה רטובה, רגליה בוץ עד הברכיים, בנעל אחת.
ראה אותה כך, קפץ אליה, לקח את הילד ושם בעריסה. אל התנור, הוציא קדרה מים חמים.
הושיב אותה, עזר לה להתפשט, ניגב רגליים. עד שהתלבשה מאחורי התנור, על השולחן כבר תפוחי אדמה ומים קרים.
הילד בכה. נעמה ניגשה אליו, לקחה אותו, התיישבה בשולחן, והניקה ללא בושה.
איך קראת לו? שאל איתי בקול צרוד.
דביר. מתאים לך? נעמה הביטה בעיניים הבוהקות שלו.
בבת אחת הציפו צער ואהבה את לבו.
שם יפה. מחר נרשום אותו ונחתום יחד.
לא חייב התחילה נעמה, כשהילד יונק.
לבני צריך להיות אבא. גמרתי להשתולל. אין לי מושג איזה גבר אהיה, אך את בני לא אעזוב.
נעמה הנהנה, בלי להרים ראש.
אחרי שנתיים נולדה להם גם בת, קראו לה נוה, על שם אם נעמה.
לא משנה אילו טעויות תעשה בתחילת הדרך תמיד אפשר לתקן.
זו הייתה ההיסטוריה שלי. היום אני יודע: לא רק הדרך שחשבת נכונה, אלא מה שאתה בוחר לתקן בסופה.
