ילד, כמה זמן אתה כבר גר כאן? מה בעצם אתה אוכל בכלל?

תקשיבי, אני כבר בת 60, בפנסיה כבר לא מעט זמן, חיה את החיים שלי בקצב שלי. כבר עשר שנים אני לגמרי לבד בלי בעל, בלי ילדים, בלי חברות סביבי. הילדים שלי עסוקים בחיים שלהם, גרות בערים אחרות ברחבי הארץ, הבעל שלי נפטר מזמן, ואני מצאתי רגעי נחת במושב יש לי בית קטן עם גינה, זה השמחה והתחביב שלי. ברגע שמתחמם קצת, אני מיד אורזת ועוברת לשם. מנקה את הבית, את החצר, אחר-כך שותלת, מסדרת ערוגות פרחים. שם אני מרגישה רגועה ושקטה, ממש שלווה אמיתית.
אבל מה בחורף זה פשוט בלתי אפשרי להישאר שם. כשיש גשמים וסופות, אני לא מסוגלת להתמודד עם הכול לבד ואין אף אחד שיעזור, אז אין לי ברירה ואני חוזרת לדירה בעיר. בסתיו אני עוד איכשהו שורדת. השנה, בספטמבר, קצת התקררתי נשארתי בעיר שבוע, ברגע שיצא טיפה חום בשמש, טסתי בחזרה למושב שלי.
הגעתי לבית ואני רואה, השער פתוח לרווחה. ישר חשבתי: מישהו נכנס לי לגינה. אני מסתכלת הכול איכשהו נראה בסדר, אבל אז ראיתי שהדלת פתוחה פחדתי, אולי פרצו לי. נכנסתי בשקט, בודקת הכל במקום, חוץ משמיכה על השולחן שלא הייתה שם קודם, ועליו ספל ואני תמיד מסדרת את הכלים שלי! משהו פה מוזר.
הפחד הראשוני ירד, ופינה מקומו לבעסה. מי זה שחושב שיכול פשוט להיכנס לי הביתה, לשתות מהספל שלי? הצצתי דרך החלון ומאחורי הבית, יושב ילד מוזר, מדליק מדורה ומחמם את הידיים הקטנות שלו ממש על האש. הנה הוא האורח הלא קרוא שלי.
יצאתי החוצה והשתעלתי בכוונה, לראות איך הוא יגיב. ה”פרחח” נבהל, נראה מבולבל, אבל לא ברח. להפך הוא התקרב אליי:
סליחה, גברת, תסלחי לי, אני פה רק כמה ימים…
היה שקט, ענווה כזו, קטן ומסכן, ישר נפתח לי הלב:
כמה זמן אתה פה? מה אכלת?
רק יומיים… לא היה לי הרבה לאכול… היה לי קצת לחם, עוד יש לי כמה פירורים
הילד, בגאווה משונה, שלף חכה ועליה חתיכת חלה יבשה.
איך קוראים לך, ילד? ואיך בכלל הגעת לפה?
אני אילון. אמא שלי ובעלה החדש זרקו אותי מהבית. לא רציתי להישאר איתם
בטח כולם מחפשים אותך בכפר.
לא מחפשים, הכל כמו תמיד אף אחד לא מתעניין. וגם לא פעם ראשונה שברחתי. הייתי נעלם לשבועות ואף אחד לא שם לב. הייתי חוזר רק כשהייתי ממש רעב, וגם אז לא שמחו לראות אותי…
הסתבר שהילד בכלל לא מכאן, לא מהסביבה. סיפור עצוב כמו הרבה אחרים אמא לא עובדת, בני זוג שלה מתחלפים כל הזמן, אוכל נדיר למצוא בבית, רוב הזמן במקום האוכל יש ערק ושטויות.
הסיפור שלו נגע לי ישר ללב, ורק חשבתי מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו. ברור שנשאר אצלי בבית, האכלתי אותו, ולילה שלם לא ישנתי מרוב מחשבות. בבוקר פתאום קפצה לי לראש חברה מהעבר, נדמה לי שיש לה קשרים בעירייה, ועשיתי לה טלפון אם לא תוכל לעזור, לפחות תוכל לכוון אותי למקום הנכון.
היא הרגיעה אותי ואמרה שתטפל בזה, הבטיחה ללכת על זה עד הסוף. הייתי צריכה לרוץ מעיר לעיר, לאסוף כל מיני מסמכים, אבל אחרי כמה שבועות קיבלתי אפוטרופסות על אילון. את האושר שלו קשה לתאר, ואמא שלו אפילו לא התקשרה לשאול עליו.
היום אנחנו חיים כמו סבתא ונכד חורף אנחנו בדירה בעיר, בקיץ ובאביב אנחנו בבית שבמושב. בקרוב אילון מתחיל בית ספר, אני בטוחה שהוא יסתדר שם נהדר הוא כבר יודע לכתוב, לקרוא, לחשב וגם מצייר ממש יפה! איזו יד לאמנות יש לו! ממש אמן קטן…