השכם בבוקר, קרובים רחוקים וקרובים נפגשו בלשכת הנוטריון בתל אביב. כולם קיוו שהנפטר השאיר אחריו סכום נאה של כסף. הנוטריון איחר, וכל אחד היה מתוח. “עד מתי נחכה? אני רוצה לדעת אם אבא שלי השאיר לי משהו, כדי שאוכל ללכת,” אמרה בחוסר סבלנות בתו הבכורה של אדם, נעמי. “נעמי, את צריכה להיות יותר מאופקת. תתאבלו קצת, אבא שלך נפטר,” אמר גלעד, בן הדוד שלה. “תפסיק לקרוא לי ככה. אני עדיין צעירה, תקרא לי בשמי,” ענתה נעמי בעצבנות. “לא משנה כמה איפור תמרחי וכמה טיפולי יופי תעשי, את לא באמת תחזרי להיות צעירה,” אמר גלעד בכעס.
סוף סוף נכנס הנוטריון אל המשרד. הוא סקר את הנוכחים בעיון ושלף תיק מסמכים משולחן צד.
“האם אתם מוכנים שאקריא לכם?” שאל את כולם. כולם הנהנו. הנוטריון פתח את התיק וחייך בסודיות, והחל לקרוא את צוואתו של אדם: “הנחתי לכם ירושה, אבל כדי לקבל אותה, עליכם למצוא אותה. בילדותי גרתי עם הוריי במושב קטן. לא היה לנו הרבה, אבל חיינו יחדיו ובשמחה. בבית הישן שלי יש כספת, וכל הכסף בפנים, אך כדי לפתוח אותה, תצטרכו למצוא את המפתח. הנוטריון ייתן לכם מפה וישגיח שתעמדו בכל הכללים. בהצלחה, יקיריי!”
כולם שתקו לרגע, קשה היה להאמין שהמבוגר החליט לשחק איתם משחק אפילו אחרי מותו. נעמי, בתו הבכורה, הייתה הראשונה ששברה את הדממה. “אני ובעלי נוסעים למושב מיד. מי בא איתי?” “אני וגלעד מוותרים על הירושה. אבא תמיד אהב להתחכם איתנו, אני בטוחה שיש פה איזה טריק, ואנחנו לא צריכים את הכסף,” אמרה בתו הצעירה של אדם.
נעמי, בעלה ועוד קרובים נסעו למושב בגליל. הם פתרו משימה אחרי משימה. נכנסו לרפת לראות את הפרות והכבשים, חיפשו רמזים בערמות החציר, ואפילו זחלו בבוץ. תושבי המושב עצרו את העבודה והביטו בהם בסקרנות ובחיוך. תוך דקות השמלה המעוצבת של נעמי הפכה לסמרטוט קרוע ומלוכלך.
כשהם סוף סוף מצאו את המפתח ופתחו את הכספת, פיהם של כולם נשאר פעור בתדהמה. בתוכה הייתה פתק ועוד המון סוכריות טופי. הפתק כתב: “הכסף עבר לעמותה, ואתם קיבלתם מה שמגיע לכם. תודה ששימחתם את אנשי המושב שלי.”
בסוף היום, כולם הבינו הדבר החשוב באמת אינו כסף או רכוש, אלא אהבת המשפחה ושמחה אמיתית שמתחלקים בה. לפעמים הזכרונות והמעשים ולא הירושה הם אלו שמשאירים את הרושם האמיתי בחיים.
