רחלי נולדה בעיירה קטנה בגליל. שם, חץ האהבה של אלוהי הקשרים, קשת חלומות, פגע בה בעדינות. רחלי התאהבה באמיר, והוא בה. אז הם החליטו לעזוב את ארץ אבותיהם אל העיר הגדולהתל אביבבאופן שמימי ומרופף. הם סיפרו להוריהם שהם נוסעים אל הבירה, כדי להרוויח שקלים וחולמים לארוחת חתונה. ובאמת, הם הלכו לעבוד, רק שבשלב מסוים החליטו לא להחזיר את כסף ההכנות לחתונה לעצמם.
הם נמאסו מהדור הצעיר בתל אביב, שבא לחתונה בנעלי ספורט וג’ינס, מקבל מתנות רק בצקים ולא שולחנות עמוסים אלא בופה, או אפילו מגדיל לעשות ועורך את החתונה בזום, ושם את מתנת הכסף בתשלום המקדמה למשכנתא.
כך עשו רחלי ואמיר. אבל אמהותיהם, כשהגיעה העת לביקור בעיירה, ערכו להם שולחן צנוע. אפילו לא היו להם חברים בעיר הגדולה, והכל נמשך כמו חלום מוזר, שבו רחלי ואמיר שוחים ברחוב הריק, ורק צללים מבריקים מהרחוב מעלים חיוך. אבל זה אינו לב הסיפור; אני מספר זאת כדי שתדמיינו את בני הזוג כמו ציור חול.
עברו חמש שנים מאז “החתונה” ההזויה ההיא. הם החליטו לדחות את נושא הילדים, והמשיכו לשלם יחד את המשכנתא, כמו קוים על חוף ים ירוק. אמה של רחלי, אישה עמיתנית שהגדילה את בתה לבד, הזכירה לה בכל שיחה שהיא מוכנה “באופן מוחלט” להיות סבתא. רחלי ידעה שאם יגורו איתה, הכל ירד לחיי זוגות מתפזרים כמו עננים. לכן לא היה לחץ, והם לקחו את זמנם.
ואז התחילו לרחלי להסתנן תלונות ישנות על אמיר, כמעט כמו כתמי שמן בבריכה של חלום. היא התקשרה אליי, קולה מתנדנד כמו קסם:
הוא מדבר שעות בטלפון עם אחרים, אבל איתי זה רק שלוםלהתראות…
כשתחזרו מהעבודה יהיה לכם יותר זמן לדבר, עניתי, כאילו מרחפת בענן.
אני רוצה לראות סרט שקט ואהבה אחרי יום עבודה, והוא רק בוהה בסרטי אימה.
כמה טלוויזיות יש לכם? היום אפשר לראות סרטים גם במחשב עם אוזניות. אבל זה לא נראה כמו חיי משפחה כשכל אחד שקוע בעולם אחר.
בדיוק! אני חושבת שאמיר לא באמת מבין אותי!
טענה מקורית בהחלט, אמרתי בצחוק מסתורי.
למה את צוחקת?
בסדר, מפסיקה.
רחלי, מתי יש לכם רגעים טובים יחד?
רק כשאנחנו בחופשה או כשאורחים באים… הוא כל כך קשוב בימים כאלה…
השיחה גלשה כשעה, מבול של סיפורים מוזרים, כמו שתילי עצים שלא היו שם קודם. סיפרה לי איך נפגשו, ואיך הייתה קנאה בלב כל הבנות בסביבה. הבנתי שהבעיה היא שהצורך של רחלי להראות ולהרשים נותר לא ממומש, כי בתל אביב אין מי להרשים. זאת הייתה הבעיה הראשונה, והשנייה…
רחלי, איך את רואה נישואים מושלמים?
כמובן עם ילדים, בלי שאלה בכלל.
נהוג לדבר על ילדים, אבל הרבה זוגות מתפזרים אחרי שמגיעים הילדים…
בן הזוג שלי צריך לדעת איך אני מרגישה, להתעניין בעבודה שלי… להעריך איך אני מתלבשת, להחמיא על האוכל שלי…
הוא לא מחמיא בכלל?
הוא אומר שזה טוב, אבל זה לא מספיק לי.
תארי לי, הוא חוזר, את מגישה לו פירה עם קציצות, והוא…
הוא משפשף ידיו ומחייך.
אבל זה גם סוג של מחמאה! הייתי מתביישת אם היה דוחה את הצלחת…
רחלי שתקה, לא בטוחה שהבינה את פשר התלונה שלה, כאילו חיפשה מפתח בתוך חבית שמן. אך בכל זאת שמרה טינה. ידעתי בדיוק למה. כדי לוודא, שאלתי עליה ועל אמא שלה.
גיליתי שאמה של רחלי הייתה אישה סערה, מתעניין בכל דבר, לידה תמיד מלטפת ושואלת. כשהיה קשה, הייתה אומרת לה “הכל יהיה בסדר”. כמו שמיכת עננים עוטפת.
אומרים לפעמים שאנו נישאים למי שמזכיר את הורינו, ומי שמספק לנו הרבה חום. רחלי גדלה בלי אב, ולכן לא ידעה שכל האנשים לא בהכרח מתבטאים כך.
הסברתי לה בעצם שהיא נשואה לאמו, ומצפה ממנו להיות בדיוק כמוה שירותית ואכפתית. לרגע נדהמה, ואז קלטה את מהות הרעיון.
אז איך מתגרשים מאמא שלי?
פשוט. בכל פעם שאת נעלבת, דמייני שזה לא אמיר אלא אמא שלך לידך, והוא לא יכול להתחרות בה.
וזהו?
זהו. ואז תראי שהעלבון מתפוגג מעצמו, כאילו לא היה.
