יומן יום רביעי, 14 ביוני
“בחורה, תושיבי את הילד שלך על הברכיים,” גערה בי אשה גדולה בגיל חמישים בערך, בקול תקיף. אגב, שילמתי 320 ש”ח על מושב נפרד לבן שלי באוטובוס.
באותו היום נסעתי עם אלעד לבית של סבתא שלו ברמת גן. אלעד הוא הילד הכי גדול במשפחה שלנו, למרות שהוא רק בן חמש. כולם מתייחסים אליו כאילו הוא כבר תלמיד כיתה א’, וגם אנחנו משקיעים בו ומתייחסים אליו כאדם בוגר. לכן, בכל נסיעה בתחבורה ציבורית, אני קונה לו תמיד כרטיס נפרד. הוא מתנהג יפה, הוא גבוה וכבד, קשה להחזיק אותו על הידיים, וגם אני וגם הוא היינו מרגישים לא בנוח. המחשבה שהוא ימרח את הנעליים שלו על אנשים אחרים, אם ישב עליי, הייתה מטרידה. בסופו של דבר, לכולם יהיה נעים אם כל אחד יישב במקום שלו.
באותו יום אלעד ישב ליד החלון, ואני הייתי בצד שלו, במושבים הקדמיים כדי שנוכל לרדת לפני כולם. הסברתי לנהג שקניתי כרטיס גם לילד, שלא יכניס בנאדם נוסף במקום הזה.
עזבנו את תל אביב. באמצע הדרך האוטובוס נעצר בגלל אישה גדולה ממדים. היו עוד מושבים פנויים מאחור, והנהג פתח לה. כשהיא נכנסה בקושי רב, היה ברור לכולם הרכב זז כאילו עוד מישהו הסיע אותו. הנוסעים סתמו את הפה והביטו בה, כשהיא טלטלה את עצמם פנימה וטרקה את הדלת. הנהג נשף, לא היה לו קל.
“בחורה, תשיבי את הילד שלך על הברכיים,” חזרה האישה בתקיפות. הסברתי לה בשקט ששילמתי עליו ושלא אשיב אותו עלי. הנהג עבר לצידי ושאל אם נוכל לזוז קדימה יש עוד מושבים פנויים. האישה התעקשה, אמרה שהיא נוסעת קבוע באוטובוס הזה, ותמיד צריכה לשבת ליד החלון.
לא וויתרתי על המושב. הנהג המשיך לנסוע, והאישה נשארה לעמוד לידנו, מתנדנדת בכל פנייה. בפנים התעצבנתי, אבל לא רציתי לעשות סקנדל מול אלעד. התחלתי לשוחח איתו כדי להירגע. האישה התרגזה עוד יותר מהשלווה שלנו וצעקה, “נו כבר, תזיזי את הילד! מה לא ברור?” עניתי בקור רוח: “לא אפנה את המקום. הילד כבר גדול ויש לו כרטיס, ישבנו איפה שרצינו כי עלינו ראשונים.”
נהג המשיך לנהוג, אבל הרגשתי שזה לא הפעם הראשונה שהוא נתקל בסיטואציה כזו. הנוסעים בהתחלה התעלמו, חלקם היו עם אוזניות, אחרים ישנו. בהדרגה, התחילו להעיר לה: “גברת, יש מושבים פנויים מאחור.” “לא צריך צעקות, זה לא הבית שלך.” היא התעקשה שלא תתקדם, כי קשה לה בגודל שלה. למרות שברור לכולם שזה עקרוני והיא רצתה רק את המושב שלנו.
המתח באוטובוס עלה. ואז קרה דבר מעניין: הנהג עצר, יצא מההגה, הכניס את התיקים שלה החוצה, ובאופן מכובד ביקש ממנה לצאת. האישה נדהמה, לא הספיקה לעכל, וכבר ראה אותו חוזר להגה וממשיך בנסיעה. האוטובוס היה מלא בשקט. כולנו אספנו כסף כדי לפצות את הנהג על המקום הריק ועל ההפסד. בסוף הנסיעה, מסרנו לו את הסכום, והוא היה כל כך שמח, הבטיח שלא יכניס אותה יותר לאוטובוס היא תמיד עושה בעיות.
בסופו של יום, הבנתי: לפעמים צריך לא לעבור לסדר היום ולא להיכנע לדרישות לא הגיוניות. וסבלנות ואמונה בצדקתך לפעמים משתלמת, במיוחד מול אנשים שמנסים להשתלט על אחרים.
