הייתי אצל ענת בבית, כשפתאום נכנס אבא שלה עם שקיות מהסופר. מצא אותנו יושבים בסלון, והאף שלו התרומם כאילו הריח ג’חנון לא מוצלח, ואז התחיל להפגין את חוסר שביעות רצונו מהנוכחות שלי. ענת גררה אותו למטבח, אבל שמעתי אותו לוחש בקול רם כמעט כמו צעקה שאני ילד הפריפריה שבא לחפש דירה אצל ענת. הוא טען שראה אותי מסתובב מסביב לבית של הבת שלו כמה פעמים, כמעט האשים אותי שאני איזה סטוקר מההייטק.
הכי מוזר היה שענת ענתה לו כאילו אנחנו רק עמיתים לעבודה אמרה שאנחנו עובדים פעם בחודש יחד בספריית האוניברסיטה, ולפיכך זה טבעי שנפגשים. ואפילו כבר היינו יחד חודשיים, רק אמרתי לענת שלהורים שלי יש בית בפרברי גבעת שמואל, שזה לא אומר שאני כפרי. אנחנו ממש קרובים לתל אביב, יש לנו בית דו-קומתי יפה, ואבא שלי עושה עסקים. נכון, אני לא נוסע בג’יפים גרמניים, ולא צועק בכל רעם על כמה אני מפונפן, אבל זה דווקא לטובה. ככה מסננים אנשים מהזן של ענת ומשפחתה.
לא לחינם אמא שלי תמיד אומרת לא לדבר על כסף, כי מי שאתה אוהב צריך להסתכל עלייך לא על הארנק שלך. ובטח שלא להתבייש בי אם על פניו אני לא נראה כמו איזה עשירון עליון.
