פתחתי סלון יופי, שבו במשך עשר שנים שמעתי כל כך הרבה סודות של אחרים שיכולתי לחשוף חצי מהעיר, אך יום אחד הגיעה אליי אשתו של המאהב שלי, שאמרה לי ש”

היום אני כותב ביומן על משהו שקרה לי לאחרונה, משהו שהזיז לי את הקרקע מתחת לרגליים וגרם לי לחשוב על כל מה שידעתי על אמון.
פתחתי את המספרה שלי שיערה לשיערה לפני עשר שנים, ברחוב קטן בתל-אביב, ובשנים האלה שמעתי כל כך הרבה סודות של אחרים, שהייתי יכול להשתולל ולהפוך חצי עיר. אבל בעסק שלי, השקט הוא המוצר העיקרי אני מקשיב, לא מחלק עצות, ולא מפר קודים. תמיד אמרו לי שאפשר לסמוך עליי. הייתי במספרה עם שתי בנות נטע ונעמה אבל אליי תמיד היו קובעים תורים שבועיים מראש, כי רק איתך אפשר לדבר, אתה מבין.
שמעתי אצלנו סיפורים על בעלים ששותים, על רומנים בעבודה, על חשבונות חיסכון ליום שחור, על אמהות שנאבקות להפוך את השכר בארץ לשקלים שיספיק למשפחה. אני יודע למי באמת שייך דוכן החומוס ליד השוק (לא הבעל, האישה), למי יש הסכם גירושין שמוחבא מהסביבה, מי חוסכת לברוח מבעל מתעלל. כל אחד משאיר אצלי שארית מהלב, ואני יודע שזה מטען מסוכן אני לא מפר אותו.
הוא, אלון, הגיע במקריות. הביא את הבת השנייה שלו, נערה עם קצוות כחולים, לתספורת. אחר כך ישב בעצמו, רק ליישר את הצדדים. בן 42, לא דוגמן, אבל גבר מסודר, עיניים אפורות ישרות שאי אפשר לראות דרכן שקר או הסתרה. לא דיברנו מתוך נימוס, אלא מתוך עניין אמיתי. אני חוויתי איתו דו שיח אמיתי, כזה שבדרך כלל אני רק הצד שמאזין.
הקשר בינינו התפתח כמעט במקרה. משמרת מאוחרת, הפסקת חשמל, הוא נכנס רק לקחת את הכובע ששכחה הבת שלו. עזרתי לו עם הגנרטור, שתינו קפה במספרה הקפואה. נשיקה ראשונה, בין הארון לצבעים והכיור. ידעתי שהוא נשוי, הוא לא הסתיר. יש לי משפחה נורמלית, אמר, לא דרמות גדולות. אשתי בחורה טובה. פשוט אני כבר לא מרגיש על אותו הגל. איתך השקט נכון.
לא תכננתי לפרק לו את החיים. נפגשנו לא במילואים, לא בהבטחות, לא בדרמות. לפעמים כל שבוע, לפעמים פעם בחודש. אני לא ביקשתי ממנו לעזוב את הבית, והוא לא הבטיח דבר. שנינו אחרי גיל 40, לא ילדים. זה היה מין פשרה בין לא יכול בלעדיך ובין אין לי זכות עליך.
היא נכנסה למספרה ביום גשם. אישה בת 43, גבוהה, לבושה מעיל לא אופנתי, תיק בינוני, פנים עייפות אבל מכובדות. אין לי תור, אולי תוכל לדחוק אותי איכשהו? שאלה, בעלי חוזר הערב, אני רוצה להיראות כמו בן אדם. התפנה לי חלון אחת התעכבה עם הצבע הושבתי אותה. איך קוראים לך? שאלתי. דנה, היא ענתה.
כשהנחתי עליה את החלוק, הזיהיתי על האצבע טבעת מוכרת, בדיוק כמו של אלון, אותה תנוחה בשיבה, אותה חוסר נוחות כשהיא מסדרת את הטבעת. קווי פנים וחיוך דומים הבנתי מיד, זו אשתו.
היא סיפרה לי, תוך שאני שוטף לה את הראש: המליצו לי עליך, אמרו שאתה לא רק מספר, גם יודע להקשיב. אני משתדל, עניתי בעצב. אני ארבעים ושלוש, כל החיים עם גבר אחד. עברנו יחד משבר כלכלי, פיטורים, מחלות של הילדים. חשבתי שאנחנו חזקים. אבל הוא כאילו נעלם, פיזית בבית, אבל העיניים שלו לא עליי. תמיד בטלפון, מחייך לעצמו. אני מבינה שיש אישה. אני לא טיפשה. אבל אני לא רוצה סצנות, אני רוצה שהוא יבחר להישאר. בשביל זה, אני צריכה לפחות לא להרחיק אותו במראה שלי. תעשה אותי יפה, בבקשה. אמרו שאתה קוסם.
הרגשתי שהדקות עוברות ואני עובד רובוטית, בלי מחשבה. לספר? לשתוק? להעמיד פנים שכואב לי בראש? היא דיברה יש לכם עיניים כבדות, הבחינה פתאום. אתה שומע הרבה.
כשהסיימתי, היא הסתכלה בראי. ניסיתי לתת לה לוק צעיר, גוונים עדינים בקצוות, קצת נפח היא נראתה עשר שנים צעירה יותר. וואו זו אני? דמעות עלו לה בעיניים. תודה. אני לפעמים חושבת שאולי אני אשמה, שלא השקעתי בעצמי, שהפכתי לרוטנת. גברים כמו ילדים אתה, כגבר, חושב שאם גבר עוזב, זו אשמת האישה?
פגשתי אותה במבטה דרך הראי. אמרתי בשקט: אני חושב שגבר בוגר אחראי על מעשיו. לא כמו ילד. הוא לא נלקח, הוא הולך. ברגליו.
היא חייכה. תודה. אתה באמת כמו פסיכולוג.
בערב, אלון הגיע על הדקה, לפני הפקק. רצה לחבק אותי כמו תמיד, התרחקתי. שב, אמרתי. הוא הבין שמשהו קרה.
היום הייתה אצלך אשתי? שאל, קולו רעד.
דנה, אמרתי. היא באה להיות יפה כדי שלא תלך לאחרת. היא אמרה שהיא סומכת עליי. אתה מבין?
הוא התיישב, מסיט את מבטו. אני לא אעזוב אותה, אמר. אני פחדן. יש לנו ילדים, משכנתא, חיים משותפים. אתה יודע.
אני יודע, אמרתי. ולכן אני עוזב. אני לא יכול להמשיך לספר אותך, לנשק אותך, ולראות אותה אצלך במרפסת, כשהיא באה תספורת. זה גדול עליי.
אז זהו? אתה מסלק אותי? הוא ניסה לגחך. לא לקוח. גבר שלא עמד לבחירה שלו. נתתי לו את המעיל. הוא יצא שקט, בלי סצנות, בלי נשיקה אחרונה.
כמה חודשים אחרי, שמעתי שהוא עבר לברבר אחר, נראה יותר מסודר, אבל קצת עצוב.
דנה חזרה עוד פעמיים לפני יום נישואין, לפני ראיון עבודה (נמאס לי להיות תלויה בכסף שלו). היא סיפרה על אמא שלומדת סמארטפון, בן שרוצה לשחק כדורגל, בעל שנראה מהורהר אבל לפחות לא שותה יותר מדי. על המאהבת היא לא יודעת, ואולי לעולם לא תדע.
יום אחד הביאה לי קופסת עוגיות. זה לך, אמרה, אתה היחיד שאני מרגישה מותר לי להיות חלשה מולו.
הבנתי התפקיד שלי הוא לא לעשות יפה כדי שלא יעזוב, אלא להחזיר לאנשים טיפה מהכבוד דרך תספורת, שיחה, אמירה כנה: הוא אחראי על מעשיו. ולמרות שכל הסודות הכבדים בידיי, אני מרגיש שגם אני כבר לא יכול להיות באמת פתוח אני יודע כמה כולם יודעים לתמרן ולשקר.
אבל כשאני חופף ללקוחה את השיער, והיא לוחשת: רק לך אני יכולה לדבר, אני עונה: השיער שלך חזק, הוא יחזיק. וגם את.
לפעמים זה מספיק כדי שהיא לא תישבר באמצע המספרה.
המסקנה שלי: יש מקצועות שבהם מקבלים כסף עם חלקי חיים של אחרים. קל לחשוב שאתה שופט או מציל, אבל ההגינות האמיתית היא להישאר עד ולשמור ולא לשחק בסודות לא שלך. אם אתה לוקח על עצמך להיות האמין, תצטרך לוותר על הרצון שלך כשמגיע הרגע שבו אסור לבגוד באמון שלא קיבלת בתעודה, אלא רק במתנה.
היום אני יודע שלפעמים צריך לבחור להישאר עד, ולא שחקן, וזו הבחירה הקשה באמת.