אמא שלי נאבקה בסרטן במשך זמן רב. כשהייתה בת 27 ואבא שלי היה בן 31, היא הלכה לעולמה. במשפחה שלנו היו שלושה ילדים. הילדה הצעירה, כלומר אני, עדיין לא הייתי בת שנתיים. לאבא היה קשה מאוד להתמודד לבד, והוא נאלץ לחפש אישה, בעצם אמא, שתעזור לו ולנו. חצי שנה אחר כך הוא פנה אל אישה שהכיר וביקש ממנה את בתה. אותה אישה אפילו לא התלבטה היא ברכה את אבא מיד. כך נכנסה למשפחה שלנו אם חדשה בת 21 בשם תמר.
תמר מיד לקחה על עצמה את הטיפול בבית. היא סדרה אותו ויצרה אווירה ביתית נעימה. מכספה הפרטי היא קנתה בד ותפרה לנו, לשניים מאיתנו, מדים לבית הספר. הילדים הבוגרים קראו לה “אמא” מהר, אבל אני לא. היה לי קשה עם זה, ואני למדתי מאוחר יותר שזה לא היה פשוט איתי בכלל. יום אחד הראיתי לתמר שאמא שלי תמיד הייתה עם שער אסוף בסגנון “קוקו נמוך”, ומאז היא הסתובבה תמיד עם אותו קוקו.
גם אז לא קראתי לה “אמא”. אז אבא החליט לקחת אותנו להרפתקה קטנה תמר אפתה את הפשטידה האהובה עליי, וכל המשפחה התאספה סביב השולחן. כולם התנפלו על הפשטידה שלי, ואני לא הורשיתי לגשת עד שיקרא לתמר “אמא”. כעבור שלוש שנים, אמא ילדה את ילדה הרביעי, אבל את הראשון שלה. אז התחילו הזמנים הקשיים. אבא לא מצא עבודה במקצועו, והתחיל לעבוד במושב. גם אמא הצטרפה לעבוד שם. אחרי ארבע שנים נולד לנו ילד נוסף. מעולם לא חילקה אותנו “שלה” ו”שלנו” כולנו היינו ילדים שלה.
חמש שנים אחר כך, אמא השנייה שלי חלתה באותה מחלה כמו הראשונה. באותו זמן, האחים הבוגרים כבר למדו באוניברסיטה בתל אביב. אמא הייתה בבית החולים, ואני ביקרתי אותה בכל יום. היא תמיד אמרה לרופאים שהיא לא יכולה להיות חולה יש לה ילדים קטנים שמחכים לה בבית. אמא ניצחה את המחלה.
שמחתנו הייתה אין קץ, היא סבלה כלכך מהנגע הזה, אך הייתה חזקה ממנו. ואז, כשלרגע נדמה היה שהחיים מתייצבים, המשפחה החלה לאבד אנשים קרובים. כששישה חודשים עברו, הבן הראשון של ההורים יחד היה אמור להתחתן. ערב החתונה הוא נעלם. ביום ה-36 של החיפושים מצאו אותו או, יותר נכון, קברו אותו. לאחר מכן, עברתי לגור שוב עם ההורים, כי לא יכולתי להשאיר את אמא לבד. אחריו נפטר אבא שלי, ואז אחי הגדול, ולבסוף גם הנכד הצעיר ביותר של אמא הבן של אחותי הצעירה. כל המשפחה הייתה בתאונת דרכים, ורק הוא נפגע.
אני משתוממת ואינה מבינה, איך אחרי כל התופת הזו הצליחה אמא לשמור על טוב לבה, רכותה ואהבתה. היא גידלה חמישה ילדים, דואגת לנכדיה ועכשיו יש לה כבר שני נינים. כל בוקר היא קמה מוקדם, מנקה את הבית ויושבת לסרוג דברים קטנים לנכדים ולנינים. בשבילנו, הילדים, זה תענוג לבקר את אמא ולבלות איתה בזמננו הפנוי. למרות גילה, תמיד יש לה פינה חמה ושיחה מרתקת לכל אחד. אהבתה מספיקה לכולם.
מתוך כל הקושי, למדנו שלהחזיק באהבה ובחמלה זה הכוח האמיתי של החיים, ושסבל, גם כשהוא גדול, לעולם לא ימגר את האור.
