פתחתי מכון יופי, שבו בעשר השנים האחרונות שמעתי כל כך הרבה סודות של אחרים, שיכולתי לחשוף חצי מהעיר – אבל יום אחד הגיעה אליי אשתו של המאהב שלי, שסיפרה לי ש…

יומן אישי אני, יעל שפיר, פתחתי לפני עשר שנים סלון קטן ליופי בתל אביב. ברחבי הרחוב כבר יודעים, שבסלון שלי מתגלים יותר סודות מאשר אצל כל הרב או רופא משפחה. במשך השנים שמעתי מספיק בשביל לרסק חצי מהשכונה, אבל תמיד שתקתי הסודות ששומרים אצל יעל הם כמו מטבע, ולא חילקתי אותם בלי סיבה.
הכול השתנה ביום אחד, כשאשתו של הגבר שאיתו הייתי נפגשת נכנסה. היא אמרה לי שהיא “סומכת עליי כמו על פסיכולוגית”, וביקשה שאעשה אותה יפה “כדי שהוא לא יעזוב אותי לטובת אישה אחרת”.
אני אף פעם לא חלמתי על במה או על עשרות אלפי עוקבים. חלמתי רק על הכורסה שלי. הכורסה מול המראה, שבה אנשים מסירים את המסכה שלהם, והופכים לרגע לאמיתיים עם פחדים, תקוות טיפשיות, ודרישות מביכות.
למדתי ספרות בגיל תשע עשרה, פתחתי את הסלון שלי בגיל שלושים, ובגיל ארבעים ידעתי על השכונה שלי יותר מכל רופא, רב או שוטר ביחד. אנשים מבקשים צבע, תיקון פוני, תלתלים רק תירוץ. המוצר האמיתי של יעל? שתיקה. אני יודעת להקשיב ולשמור.
הסלון שלי נקרא “קוצה לקוצה”. שלושה כיסאות, קומקום, מכונת קפה ב-תשלומים, מלא ספלים פשוטים אבל נקיים. אני עובדת יחד עם שני עובדות שירה ועדי, אבל תמיד דווקא אצלי נרשמים שבועיים מראש: “יעל, רק אלייך, את הרי מבינה”.
שמעתי סיפורים על בעלים ששותים יותר מדי, על מאהבים מהעבודה, על ילדים שנכנסו לבעיות, על חסכונות סודיים. אני יודעת מי באמת מנהלת את הדוכן “פרח”, מי עושה שאיבת שומן בהסתר, ומי חוסכת לברוח מבית אלים. בקלות הייתי יכולה לפרסם פוסט שירסק משפחות, אבל אני שותקת. הסוד הוא כסף, ואני לא מוציאה אותו סתם כך.
ואז הגיעו העניינים המורכבים. הוא אורי הגיע בכלל עם בתו, נערה עם קצוות ירוקים. אחר כך ישב בעצמו “רק ליישור צדדים”. עברו עליו ארבעים ושתיים שנים, והיה בו שקט, עיניים ישרות בלי חיסכון ובלי שקרים.
שאל אותי באמת רצה לדעת: “איך פתחת את הסלון? לא פחדת לקחת הלוואות?”. עניתי, ושמתי לב שאני אומרת לו הרבה בדרך כלל דווקא לי מדברים, הפעם התהפך.
הרומן היה די טיפשי ובנאלי: משמרת מאוחרת, חשמל נפל, אורי בא “לאסוף כובע ששכחה הבת”, עזרה עם גנרטור, תה בסלון קריר. הנשיקה הראשונה הייתה בין ארון הצבעים לבין הכיור.
ידעתי שהוא נשוי. הוא לא הסתיר: “יש לי משפחה טובה, אבל כאילו כבר הפסקנו להיות על אותו גל. איתך יש שקט נכון”.
אמרתי: “אני לא הולכת להרוס לך את החיים”. באמת לא תכננתי.
נפגשנו לעיתים רחוקות. לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בחודש.
הוא מעולם לא הבטיח לעזוב את משפחתו. אני מעולם לא ביקשתי.
שנינו כבר לא בני עשרים, אין כאן דרמות.
זה היה הסכם מוזר בין “לא יכולה בלעדיך” לבין “אין לי זכות עליך”.
היא הגיעה דפנה.
יום שלישי גשום, נכנסה אישה בגובה בינוני, בערך בגיל שלי. מעיל איכותי, אבל לא אופנתי. תיק רגיל. פנים עייפות, אבל חכמות.
“אני יודעת שאין לי תור, אבל אולי תכניסי אותי איכשהו? אני צריכה מאוד אני פוגשת את בעלי הערב, רוצה להיראות אנושית”.
בדיוק התפנה לי חלון, כי אחת מתעכבה בצבע. “שבי”, אמרתי, “איך קוראים לך?”
“דפנה”, אמרה והתיישבה.
שמתי עליה סינר, הרמתי את מבטי והרגשתי משהו קפוא בבטן.
על האצבע שלה היה טבעת שאורי נושא גם הוא טבעת עם פס מט.
אותה הצורה, אותו הרגל לשחק בה כשהיא לחוצה.
פתאום זיהיתי בה את הקווי פנים המוכרים שפתיים, עיניים, הכל.
הבנתי זו אשתו.
הודאה במעגל.
“את יודעת,” אמרה לי דפנה בזמן ששטפתי לה את הראש, “אמרו לי שאת לא רק מסרקת, גם מקשיבה בסבלנות”.
“אני משתדלת”, עניתי בקול צרוד.
“אני בת 43, כל החיים עם אותו גבר,” דפנה המשיכה בשקט, כאילו פחדה להרוס את מחשבותיה. “התחלנו באוניברסיטה, עברנו הלוואות, פיטורין, ילדים חולים. תמיד חשבתי שהמשפחה שלנו חזקה.”
עיסיתי לה את הרקות, לא רוצה שידיי ירעדו.
“ואז הוא התחיל להיעלם. נמצא בבית, אבל המבט שלו לא איתנו. תמיד על הטלפון. מחייך לעצמו. אני יודעת שיש שם מישהי אחרת.”
המים מנסים להשתיק את כל מילה.
“אני לא טיפשה,” המשיכה דפנה. “אני מרגישה הכל. אבל לא רוצה להיכנס לסרטים ולריב. אני רוצה שיבחר בי בשביל זה, אני צריכה לפחות להיראות טוב, שלא אדחה אותו. תעשי אותי יפה. את הרי קוסמת.”
בקושי לא נשברתי. היא קראה לי קוסמת. אשתו של הגבר שאני נפגשת איתו מבקשת ממני עזרה לשמר אותו.
בין המספריים למצפון.
שעה שלמה עבדתי אוטומטית.
הידיים יודעות מה לעשות: להרים קווצה, לגזור, לייבש, לסדר.
המוח רץ קדימה ואחורה: לספר? לשתוק? להמציא מיגרנה ולבטל? לשאול מה שם בעלה?
“העיניים שלך כבדות”, אמרה פתאום דפנה במראה. “את גם שמעת המון, נכון?”
לראשונה רציתי שהכורסה תהיה ריקה.
הייתי מעדיפה לשבת מול בובה, ולא מול אישה חיה.
כי כשאדם חי סומך עלייך זה לא מקצוע, לא אישה, אלא מישהי שלא משתמשת באמון נגדו.
בסוף, דפנה הסתכלה במראה אני ניסיתי באמת: תלתלים רכים, נפח קל, גוונים עדינים היא נראתה עשר שנים צעירה יותר.
“וואו… זו אני? אפילו מוצאת חן בעיניי,” אמרה דפנה בדמעות.
“תודה. אני… לפעמים חושבת אולי אני אשמה, הזנחתי את עצמי, הפכתי לרגזנית. גברים כמו ילדים… מה דעתך, יעל? כשהגבר עוזב זה תמיד אשמת האישה?”
פגשתי את מבטה במראה.
“אני חושבת,” אמרתי בשקט, “שגבר בוגר אחראי למעשיו. הוא לא עוזב כמו ילד שמוליכים אותו הוא בוחר, הולך בעצמו.”
דפנה הנהנה, חייכה בעדינות:
“תודה. את באמת פסיכולוגית.”
בערב נכנס אורי, כרגיל “רק דקות עד שהאוטו יוצא מהפקק”.
ניסה לחבק, אבל התרחקתי.
“תשב,” אמרתי בקול ששינה לו את שפת הפה.
“קרה משהו?” שאל בחשש.
“היום הייתה אצלך דפנה,” אמרתי בשקט.
הוא החוויר: “היא גילתה?!”
“לא. היא ביקשה שאעשה אותה יפה, כדי שלא תעזוב. היא סומכת עליי. מבין?”
הוא התיישב, הוריד ראש.
“יעל, אני…”
“לא צריך,” עצרתי אותו. “אתה לא הראשון שמחפש אסקפיזם. אני לא קדושה. ידעתי לאן נכנסתי. אבל היום קיבלתי את המשפחה שלך בידיים. היא פחדים; אתה רגשות. ואני לא מתגלגלת בזה עוד.”
הוא שתק.
“תעזוב אותה?” שאלתי בלי תקווה, רק רשום במצב.
“לא. לא אעזוב. אני פחדן. יש ילדים, משכנתא, חיים משותפים. את יודעת.”
“כן,” הנהנתי. “לכן אני עוזבת. אני לא יכולה לסרק ולנשק אותך כשאשתך שוב תבוא ליישר קצוות. לא אוכל.”
“זהו?” ניסה לחייך “מפטרת לקוח?”
“לא לקוח. גבר שלא עמד בבחירתו.”
הגשתי לו את המעיל.
אורי הלך.
בשקט, בלי דרמה או נשיקה אחרונה.
פשוט הפסיק להופיע בסלון.
אחרי כמה חודשים שמעתי מאחת, שהוא החליף ספר והפך “קצת עצוב, אבל מסודר יותר”.
דפנה חזרה פעמיים.
פעם לפני יום הנישואים, פעם לפני ראיון עבודה (החליטה לחזור ולחיות עצמאית).
היא ישבה בכורסה, סיפרה על אמא שלומדת סמארטפון, על בן שרוצה כדורגל ועל בעל “משונה, אבל לפחות לא שותה”.
על אהובה היא לא ידעה, ואולי לעולם לא תדע.
לא ניסיתי לקחת לעצמי תפקיד הגורל.
יום אחד הביאה ארגז עוגות.
“זה בשבילך,” אמרה. “את היחידה שאתן יכולה להיות חלשה. תודה.”
לקחתי. והבנתי העבודה שלי היא לא “לגולף כדי שלא יעזוב”, אלא להחזיר לאנשים את תחושת הערך. דרך תספורת, דרך שיחה, דרך משפט אמיתי: “הוא אחראי למעשיו”.
וכן, עדיין שומרת יותר מדי סודות.
ולפעמים אין בי אמון כי ראיתי כמה אפשר לשקר.
אבל כשאני חופפת אישה שאומרת לי “אפשר רק לך לספר”, אני עונה:
“השיער שלך חזק. הוא יחזיק ואת, אפילו יותר.”
לפעמים זה מספיק כדי שלא תתפורר לשברים בכורסה.
יש מקצועות שבהם מקבלים תשלום לא רק בשקלים אלא בשברי חיים של אחרים. קל להפוך לשופט או מציל, אבל הכי הוגן להיות עד, ולשמור על האמת. אם כבר לקחת עליך להיות “האמינה”, תצטרכי לוותר על הנוחות כדי לשמר את האמון הזה, שניתן במתנה.
הייתם מעדיפים לדעת את האמת במקום דפנה, או לחיות בשקר יפה? 🪞ובימים שבהם השמש מלטפת את חלונות הסלון, אני מתבוננת בלקוחות מתחלפות, בנות ובנים, צעירות ומבוגרות. המים זורמים, המספריים שרים, והלב שלי מתבגר עם כל תספורת. כשאני עוצמת עיניים אני שומעת את הסודות מתגלגלים ביניהם, כאילו מחפשים מקום לנוח בו, אבל יודעים שתמיד אצל יעל יקבלו רק שקט אמיתי.
אם תשאלו אותי, אין קסם בתספורת יש קסם באמון. וזה דבר שצריך לשמר, אפילו כשצובט, גם כשמרעיד. כי בסופו של דבר, בסלון שלי לא מתגלים רק פרטים חדשים נולדים בני אדם קצת יותר חזקים, שיצאו החוצה עם ראש מורם, לא בגלל הגוונים, אלא בגלל הידיעה שמישהו ראה אותם באמת.
וכשאני סוגרת את הדלת בערב, לפעמים אני מגלה שעשיתי את העבודה שלי: לא תיקנתי גבר, לא שימרתי סוד פשוט נתתי לאישה אחת להאמין שוב בעצמה. ובשבילי זה יותר מכל תשלום בעולם.