אומרים שילדים הם שמחה. כנראה שגם נכדים. כן, אין ספק, אני מסכימה עם זה כל עוד אין יותר מדי מהם, ואפשר לתמוך בהם. בעלי ואני יש לנו בת אחת. כמו שזה קורה לעיתים, בגיל תשע-עשרה היא פשוט הלמה אותנו עם הידיעה שהיא בהריון ומתכוונת ללדת. ילדה תאומים. התחתנה.
הכול נפל עלינו כמו ברק. אמא צעירה עם שני ילדים קטנים. גם בעלה היה צעיר מאוד, השתכר כמעט כלום. רוב הזמן אנחנו היינו אלו שתמכנו בהם כלכלית. אני ובעלי נאלצנו למצוא עבודה נוספת כדי שנוכל לסייע להם ולנכדים.
תקופה ארוכה הם חיו אצלנו בבית. אני מתעוררת מוקדם, יוצאת לשתי עבודות, ובמהלך הלילות רודפת אחרי התאומים כדי שלבתי תוכל לנוח מעט. כך זה היה במשך שלוש שנים כמעט. הילדים גדלו קצת, הם התחילו לעמוד על הרגליים. ואז בתי התקשרה אליי שוב בהריון. ישר אמרתי לה שהיא צריכה לחשוב על הפלה. הרי קשה לגדל אפילו שניים, על אחת כמה וכמה עוד אחד. אבל היא, בעקשנות, אמרה שהיא רוצה ללדת. ילדה, והכול חזר למסלול שוב צריכים כסף, שוב עוד ילד להאכיל. אני ובעלי שוב מרימים ראש ורצים לעוד עבודה. למרות שחתני כבר הרוויח קצת יותר, איך יפרנס חמישה אנשים?
בעלי קיבל שבץ, אני חוויתי כאבי לב. הבנתי שהגוף שלנו לא יכול לעמוד בעומס האדיר הזה. אמרתי לבתי מעכשיו תסתדרו לבד. ואז היא פשוט ריסקה אותי בהריון רביעי.
לא היה לי מילים. מה חשבו לעצמם? נראה שהם האמינו שאני ובעלי נתמוך בהם תמיד. אבל אנחנו פשוט לא יכולים יותר. אני לא יודעת מה לעשות, וגם לא רוצה שיחשבו שאנחנו לא עוזרים לילדה היחידה שלנו. עשינו בשבילה הכול שאפשר.
בסופו של דבר, למדתי שהשמחה של המשפחה היא לא רק בנתינה אינסופית, אלא גם בלימוד העצמאות והכרת הערך של האחריות. כדי שילדיך יכולים באמת לגדול ולפרוח, הם צריכים ללמוד להתמודד ולבנות את חייהם בכוחות עצמם. לפעמים אהבה אמיתית היא לדעת לשחרר.
