יומן אישי, מאת יצחק כהן
אמא שלי נאבקה במחלת הסרטן במשך זמן רב. כשהייתה בת 27 ואבא היה בן 31, היא הלכה לעולמה. משפחתנו מנתה שלושה נפשותאני הייתי הצעיר, ועדיין לא מלאו לי שנתיים. לאבא היה קשה להתמודד לבד ואיך שהוא, מצא עצמו מחפש במהירות אם לילדיו. אחרי חצי שנה פנה למכרה שלו, חנה, וביקש ממנה שתשדך לו את בתה. חנה אפילו לא התעכבה על הבקשה, בירכה אותו מיד. וכך הגיעה אלינו לבית מרים בת ה-21, אם חדשה למשפחה שלנו.
מרים לקחה את הבית בידיים ובאחריות. היא סדרה הכל, רכשה בד בכספה וקצת אחרי זה תפרה בעצמה מדי בית ספר לשניים מאיתנו. האחים הגדולים מיד קראו לה “אמא”, אבל אני לא הצלחתי. היה לי קשה להכניס את המילה הזאת לפה. לקח לי זמן להבין, ולומר שהיא עברה איתי לא מעט קשיים. יום אחד הסברתי לה שאמא הביולוגית שלי תמיד קשרה את שערה בפקעת נמוכה. מאז, מרים הסתובבה תמיד עם פקעת כזאת בשיער.
גם אחרי זה, לא קראתי לה “אמא”. ואז אבא החליט על הרפתקה. מרים אפתה את הפאי האהוב עלי, ושמנו כולנו סביב השולחן לאכול יחד. כולם התנפלו על הפאי, אבל לי לא נתנו להגיע אליו עד שלא קראתי לה “אמא”. אחרי שלוש שנים, מרים ילדה את ילדה הרביעי, אך הראשון שלה עצמה. מכאן העניינים קצת הסתבכואבא לא מצא עבודה במקצוע שלו ועבר לעבוד בקיבוץ. גם מרים התחילה לעבוד שם.
אחרי ארבע שנים נולד ילד נוסף. מרים אף פעם לא חילקה אותנו ל”ילדים שלה” ו”ילדים של מישהי אחרת”כולנו היינו שלה. כעבור חמש שנים, מרים חלתה שוב באותה מחלה כמו אמא הראשונה. האחים הגדולים כבר למדו באוניברסיטה בירושלים. מרים הייתה מאושפזת ואני ביקרתי אותה יום יום. תמיד אמרה לרופאים שהיא לא יכולה להיות חולה, כי יש לה ילדים קטנים בבית שמחכים לה. מרים ניצחה את המחלה.
השמחה שלנו לא ידעה גבולהיא סבלה מהצרה הזו, אבל הייתה חזקה מהכול. אחרי שהרגשנו שהחיים מסתדרים, התחלנו לאבד את האנשים הקרובים לנו ביותר. חצי שנה אחר כך, בנה הראשון של מרים ואבא היה אמור להתחתן, אבל ערב החתונה הוא נעלם. ביום השלושים ושישה למציאת, נמצא, והובא למנוחה אחרונה. לאחר מכן עברתי לגור מחדש עם ההורים; לא יכולתי לעזוב את מרים לבד. אחריו הלך אבא, ואחריו אחי הגדול, ובסופו של דבר גם נכדהּ הצעיר של מרים, בנה של אחותי הקטנה. המשפחה נפגעה בתאונת דרכים, רק הבן שלה נפצע.
אני מתפלא באמת ולא מבין, איך, אחרי כל השאול הזה, מרים שמרה על טוב לבה, רכותה ואהבתה. היא גידלה חמישה ילדים, דואגת לנכדים, ועכשיו יש לה גם שניים נינים. כל בוקר היא קמה מוקדם, מנקה את הבית ואז יושבת לסרוג דברים קטנים לנכדים ולנינים. לנו, ילדיה, תענוג כל רגע פנוי במחיצתה. גם בגילה, היא תמיד יודעת לספר ולשתףאהבתה מספיקת לכולנו.
למדתי ממנה שאהבה אמיתית לא מוגבלת בגבולות דם או כאב, ולמרות כל מה שעברההחיים ומשפחה הם מתנה שעלינו להודות עליה כל יום.
