אומרים שילדים הם שמחה, וכך גם נכדים. אין ספק, אני מסכים עם זה. אבל זה נכון רק כשיש מספיק גב כלכלי ואין יותר מדי מהם. אשתי ואני יש לנו בת אחת, ובגיל תשע-עשרה היא הפתיעה אותנו עם הידיעה שהיא בהריון ומתכוונת ללדת. בסוף נולדו לה תאומים, והיא התחתנה.
מובן מאליו שהכל נפל על הראש שלנו. אם צעירה עם שני ילדים, בעלה גם צעיר ונושא במשכורת מינימלית. רוב הזמן אנחנו תמכנו בהם. הייתי צריך לקחת עבודה נוספת, וגם אשתי, כדי שנוכל לפרנס את הילדים והנכדים.
לתקופה מסוימת הם גרו אצלנו בבית. אני קם מוקדם לעבודה כפולה, בלילה רץ סביב התאומים כדי שבתי תוכל קצת לנוח. הבריאות שלי התחילה להידרדר.
וכך זה נמשך כמעט שלוש שנים, איכשהו הם התחילו לעמוד על הרגליים, הילדים גדלו, ואז הבת שלי מתקשרת ומודיעה שהיא שוב בהריון. אמרתי לה מיד שעדיף שתעשה הפלה. יש לה כבר שני ילדים, וזה לא קל לגדל אותם. אבל היא בשלה, החליטה שהיא רוצה ללדת. וכמובן העניינים חזרו למסלול הקודםעוד ילד, עוד כסף צריך, עוד פה להאכיל. שוב אשתי ואני נכנסנו לעבודה במלוא המרץ. גם אם החתן התחיל להרוויח יותר, זה לא מספיק לחמש נפשות.
אשתי חטפה שבץ ואני התחילו לי כאבים בלב. אני כבר הבנתי שהגוף שלנו לא יכול לעמוד בעומס הזה. אמרתי לבתי שעכשיו עליהם להתמודד לבד. ואז היא פשוט שברה אותי נפשיתהיא בהריון עם ילד רביעי.
לא היה לי מה לומר. מה הם חשבו לעצמם? זה נראה כאילו הם סומכים עלינו כל הזמן לפרנס אותם. אבל אנחנו כבר לא יכולים יותר. אני לא יודע מה לעשות, וגם לא רוצה שאנשים ישפטו אותנו על כך שלא עוזרים לבתנו היחידה. אבל נתנו את כל מה שיכולנו.
מה שלמדתי מכל זה הוא שגם אהבה ודאגה יש להן גבולות. לפעמים צריך לדעת להגיד “די”, גם כשזה כואב, כדי לשמור על הבריאות והכבוד העצמי.
