נולדתי באיזה כפר קטן בגליל, מוקף עצי זית עתיקים שמנחים את השמש לנוח. אחרי שסיימתי כיתה ח׳ בבית-הספר המקומי, הלכתי ללמוד בבית-ספר לבישול בתל אביב, וסיימתי ארבע שנים בהרגשה שהכל מתפרק ונבנה מחדש. באותם ימים דיברו הרבה בחדשות על בניית הרכבת המהירה מתל אביב לירושלים, כאילו מסילות הברזל הן עורקים חדשים בלב הארץ. הרגשתי דחף רומנטי, כמו משלחת מסתורית, ונסעתי לעבוד שם.
עבדתי בתחום שליקולינריה כמובןאבל חמש שנים אחר כך הבנתי שרומנטיקה מנפנפת כמו דגל, אבל צריך לעשות משהו עם החיים. תוך כדי העבודה במסילות הברזל פגשתי את דוד, שהיה מנהל מופעים מירושלים, איש חיבורי בירה ושפע חברים בעיר הגדולה. ארזתי תיק וניסיתי למצוא אותו בירושלים, ביקשתי שיעזור לי להתקבל למוסד לימודים נחשב. הוא לא סירב, רק אמר שזה יעלה כסף. היה לי כסף, חסכתי סכום יפה מימי העבודה במסילות. שילמתי לו 14,000 שקלסכום לא קטן בזמנים אלה.
גם הצלחתי לשנות את התעודה והדרכון שלי ושילמתי על מסמכים חדשים. עכשיו הדרכון שלי מספר שאני צעירה בחמש שנים, והתעודה מלאה ציונים טוביםרק ״מצוין״ ו״טוב״. דוד עזר לי להתקבל למכון, אבל כשנחשף על הדרכון, הוא נדהם ואמר ששיניתי את שנת הלידה בלי סיבה ברורה. אבל אני לא התכוונתי להקשיב לאיש; התלוצצתי שאמצא לי בעל צעיר. אחרי הכל, המסמכים אומרים שאני בת שמונה-עשרה, ותלמידה שנה א׳ במכון למזון.
הכל היה חדש, האנשים היו אחריםחבורה של ילדים אתמול, שמחים וטובים. שנה אחרי זה התחתנתי. בעלי היה איתן, בן תשע-עשרה ירושלמי. נרשמתי לדירה של הוריו, והפכתי לחלק מחיים חדשים.
סיימתי את הלימודים, ואז הגיעה לארץ תקופת השינויים הגדוליםכמו גשם פתאומי על אדמת לבנון. איתן ואני הסתדרנו יפה, שכרנו מקום זעיר ופתחנו בו חנות אוכל קטנה. אחרי תקופה קנינו את המקום והפכנו לבעלים של פאב משלנו.
חיינו היו בסדר, למרות שלא היו לנו ילדים. יום אחד החלטנו לבקר אותי בכפר הגלילי שבו גדלתי. פגשתי חברים לספסל הלימודים, אהבות ישנות ופנים מוכרות. ברור שעברתי מסלול אחר לגמרי, נראיתי אחרת לגמריהם קינאו, ואחת מהן סיפרה לאיתן שעבדתי ברכבת ושאני גדולה יותר ממה שהוא חשב.
איתן החל להאשים אותי ברמייה. השתנה מאוד, החל לשתות לשוכרה, ובסוף התגרשנו. את העסק המשפחתי היה צריך לחלק. קניתי דירה מהחלק שלי, והוא לקח הלוואות מבנקים בריבית עצומה אחרי הפרידה שלנו.
אני עדיין עובדת, למרות שכבר הגעתי לגיל הפנסיה. לפעמים אני חושבת על דוד, שאמר שלא חכם להיות צעירה בחמש שנים בגלל הדרכון החדש. אין דרך להשיב את מה שעבר, ואין מי שיתקן טעויות נעורים.
לא מזמן ביקרתי את אמא שלי ופגשתי חברה מהכיתה. היא כבר פורשת שנתיים ומטפלת בנכדים ובגינה. לי יש עוד ארבע שנים לעבוד, והבריאות שלי כבר מתקשה. כשאנחנו צעירים, אנחנו עושים דברים פחזקים, ועליהם משלמים בבגרותנו.
אולי מישהו היה פעם במצב כזה, או מכיר מישהו שהצעיר את עצמו. אני רק מחפשת עצה איך לתקן את הטיפשות שעשיתי פעם, לפני שנים רבות.
