צוות שירות לאמא שלו

מִשְׁרָה לְאִמָּא שֶׁלּוֹ
דניאל, אני באמת מבינה, אבל לא נכנסתי לתפקיד של טבחית אצל אמא שלך, נשפה בציניות מיכל, תוך שהיא שָׁׁולחת קופסת אפונה ירוקה לעגלה. אני רוֹצָה פשוט לעזוב הכול, לעלות לרכב ולנסוע הביתה. הבטיחו לי ערב שקט משפחתי בינינו, ובפועל אנחנו מבשלים לסוללת קרובי משפחה, כשאמא שלך יושבת באדישות! לך נראה שזה הגיוני?
דניאל משך את ראשו באשמה וחיטט במדפי החנות, בקוראות תשומת לב מופרזת לחבילת קבבים. הוא נראה ממש כמו כלב שנתפס בקלקלתו.
מיכלי, תירגעי, אנשים מסתכלים, זה לא נעים מלמל בניסיון לתפוס את המרפק שלה, אך היא הסירה אותו בתנועה חדה. אמא פשוט טעתה בהערכה שלה. זה קורה. בואי נסיים את רשימת הקניות, נחזור ונפרק את הסלטים האלה, בסדר? תסכימי, למעני, ולמען החג.
״טעתה בהערכה״… איזה ניסוח נפלא.
מיכל נרעדה מזעם. היא דווקא הבינה טוב מאוד חמותה חישבה הכול במדויק.
הכול התחיל לפני שבוע עם טלפון. רחל דניאלוב התקשרה לברך את הזוג על השנה החדשה ופתאום החליטה להזמין אותם אליה.
ילדיי האהובים, התנפנפה בקולה המתקתק של רחל כך שאפשר היה ממש להרגיש סוכר במרקם של המילים שלה. בואו אליי לשבת, כמה אני מתגעגעת! נשב שלושתינו, ניזכר בימים ההם, נדבר. כל כך בודד לי לבד כאן.
מיכל מיד נעשתה חשדנית. היא הרגישה שזה לא תמים. המפגשים השקטים אצל החמות אף פעם לא הסתיימו בלי ״חקירה״ בנושא נכדים.
בפעם הראשונה שרחל העלתה את הנושא, מיכל ודניאל אפילו לא היו נשואים.
מיכלי, חשבת על ילדים? שאלה פתאום כשהיו לבד.
מיכל נבוכה.
טוב גמגמה, מחפשת תשובה מהירה. אני כן רוצה, אבל לא עכשיו. אנחנו רק יוצאים, אשכרה.
אה, מיכלי, חתונה זה לא קושי, אבל הגיל השעון דופק, את לא נהיית יותר צעירה, גם אני לא אולי אני אתפגר ולא תביאי לי נכדים.
בהתחלה מיכל חייכה בחוסר נוחות, אחר כך החלה להגיב בטון. בסוף, מבלי לשים לב, פשוט התחילה להימנע ממפגשים עם החמות לצורך שמירת השפיות.
כך יצא שהן כמעט לא הכירו, ובכל זאת דניאל התערב. הוא היה רך מדי ובן אוהב, לא יכול להסתייג מאמא שלו.
מיכלי, נבוא אליה, ניסה לשכנע אותה, מסתכל בעיניה. היא כבר מבוגרת, היא באמת לבד. רק הפעם, בשבילי. בבקשה.
דניאל, אני לא עוצרת אותך. לך. אתה יודע שאני לא חוגגת שבת.
אבל תסתכלי על זה כעל ארוחה משפחתית רגילה, לא ויתר. אמא רוצה קשר טוב, אנחנו משפחה
מיכל נאבקה די הרבה, אבל בסוף הסכימה. היא קיוותה לחייך בנימוס, לשתות תה עם עוגה. כמה שהיא טעתה…
הכול התהפך כבר בערב שלפני. רחל דרשה שיבואו בשמונה בבוקר כדי שיהיה זמן יחד. מיכל לא הסכימה: רצתה לישון בשבת. בעמל הצליחה לדחות לעשר.
כך, עייפים, הם חצו את סף דירת החמות ו… אפס. לא ריח בשר, לא שמן רותח. בעלת הבית ברכה אותם בגזוז עם חלוק ישן ורולים בשיער.
סוף סוף! הגעתם, חשבתי שתשתכחו! קיבלה אותם רחל במקום שלום. כבר חצי אחד עשרה! כל רגע מגיעים אורחים, ואצלנו כאילו כלום. הייתם צריכים לקום מוקדם! עזרו לי עכשיו.
מיכל קפאה, עדיין עם המעיל ביד.
איזה אורחים? שאלה מבולבלת.
נו, איך איזה רותי ויובל עברו ליד תל אביב, לא יפה לא להזמין. גם דודה שולה מהקומה יבוא, וגם האחיינית. לא יכולתי להדוף אותם. יאללה, כולם למטבח, יש הרבה עבודה!
מיכל פתאום הבינה הם לא אורחים, הם עובדי קייטרינג חינמיים.
החג הפך לסיוט. רחל קיבלה דמות של מפקדת, חילקה הנחיות, אפילו סמרטוט אחזה אבל בעצמה לא נגעה באוכל. גם בסופר היא פספסה: חלק מהמצרכים חסר, חלק שכחה. אז שלחה את דניאל עם הרשימה וַמְבָשָׁלים לִקנות.
מיכל כמעט ברח, אך התאפקה בשביל דניאל.
הם חזרו למטבח: מיכל לחיתוך, דניאל לקילוף תפוחי אדמה. חמש שעות עבדו בלי הפסקה במקום אווירה שמחה שהובטחה.
לקראת ארבע, האורחים התחילו להגיע. לבושים יפה, מבושמים, שמחים. מיכל ודניאל? עייפים, מזיעים, עם בגדים מוכתמים ופרצופים אדומים. הם לא יכלו לחגוג בקושי היו מסוגלים לחיות.
לעומת זאת, רחל הספיקה להחליף שמלה, להתאפר. היא ישבה בראש השולחן, קיבלה מחמאות.
רחליקה, את תמיד כזאת מאמא, איזה אוכל! שיבחה אותה אישה שמיכל לא הכירה, ומילאה צלחת סלט שמיכל הכינה.
משתדלת, הכל לאורחים, השיבה רחל בחיוך צנוע.
בהמשך שוב התחילה חמותה לדבר על ילדים: הרימה את הכוס ונשאה נאום על “שעון”. לולא דניאל, שהצמיד רגלו לרגל מיכל, היא כנראה הייתה הופכת קערת סלט.
זה היה הפעם האחרונה, אמרה יבשה לדניאל בזמן הדרך הביתה. לא אחזור אל אמא שלך. סע ועזור לה, תטגן ותקצוץ, לבד. לי נמאס.
דניאל לא התווכח, רק הנהן.
…עברו שלושה חודשים. הגב של מיכל כבר לא כאב מאז, אבל תחושת התסכול נשארה. כשהגיע חודש מרץ ודניאל הודיע שאמא שוב מזמינה, היא נשכה את הלסת.
מזמינה אותנו לשמונת במרץ. הפעם רק שלושתנו, אולי דודה חיה תקפוץ לחמש דקות, אמר דניאל, ואחרי מבט גועלי ממיכל הוסיף מהר: לא מכריח אותך, רק שתדעי.
דניאל כולו חשש ממלחמת עולם, צעקות ועימותים. אבל מיכל רק הסתכלה החוצה ואז…
בסדר. תגיד לאמא שלך שנבוא.
מיכלי באמת? אמרת
אני זוכרת מה שאמרתי. אבל אם אסרב, היא שוב תתחיל להטריד ולהתחנן כמו אז. אז אני רוצה לדאוג שהיא לא תזמין יותר, לא תבכה ולא תלחץ. תקשיב, תסמוך עליי. אם אתה לא רוצה עוד פעם לקלף ולחתוך.
דניאל העדיף לשתוק.
…שמונת במרץ התחיל הפוך מהצפוי. מיכל ודניאל נשארו במיטה, צפו בסדרה שטותית ואכלו גלידה. לא היו הכנות, לא איפור ולא חיפוש חולצות.
בחצות רחל התחילה להתקשר.
שלום, רחל דניאלוב? לא תאמיני רק עכשיו פקחנו עיניים, אמרה מיכל בקול חרטה מזויף. חזרנו מאוחר מחברים, פספסנו את השעון.
איך זה ייתכן, מיכל? אני מחכה לכם כבר, נזפה רחל. אתם מתעכבים, האווז מתקרר.
אנחנו מיד יוצאים! מקסימום שעה ואנחנו אצלך! הבטיחה מיכל וסגרה, חזרה לסדרה.
דניאל הסתכל עליה, אבל שתק. עדיף להישאר במיטה מאשר לסבול שוב במטבח של אמא.
באחת הטלפון שוב צלצל. הפעם מיכל השהתה רגע לפני שענתה.
אנחנו כמעט יוצאים, רחל דניאלוב! תיכף נזמין מונית, ונגיע פטפטה, לא יצאה מהמיטה.
אחרי שעה, הסיפור השתנה.
היתה תאונה בדרך, כל הכביש חסום, סיפרה מיכל, הנמיכה את הטלוויזיה. פקק. ננסה להגיע.
לקראת ארבע רחל לא יכלה עוד.
איפה אתם?! צעקה, כבר בלי הנימוס של הבוקר. כמה זמן אפשר לנסוע?! כבר הייתם מגיעים ברגל!
מיכל שמעה ברקע קולות ושיחות. היא חשדה.
רחל, את לא לבד? שאלה.
לבד, לא לבד… מה זה משנה? קרובים באו לברך. לא אגרש אותם. אתם באים או לא?! אני כבר גמורה, קשה לי לבד!
הכל ברור. רחל שוב חיכתה לעובדי מטבח חינם, אבל התאכזבה וכנראה נאלצה לבשל בעצמה.
אז אנחנו לא נגיע, אמרה מיכל ברוגע.
מה?!
נהיה חולים פתאום, כנראה מהדרך. חוזרים הביתה.
שקט נמשך כמה שניות ואז רחל התפוצצה.
איך את מעיזה?! כפויה טובה! אני עומדת מבוקר על התנור, בשביל מי?! בשביל מי?! צרחה רחל בזעם. את עושה לי דווקא! אם יקרה לי משהו עכשיו?! דניאל! תן לי לדבר עם דניאל!
דניאל שמע הכול, ולא זז. מיכל חשבה ולחצה על ״סיום שיחה״ וכיבתה את הטלפון.
הנה ההוכחה, אמרה לדניאל. שוב כמון אורחים, ושוב חיכו שנגלה שרות. שתדאג לעצמה עם האורחים שלה.
בערב הם נסעו להורים של מיכל.
ההבדל היה מורגש מיד. גם כאן הייתה תנועה, אבל אווירה אחרת. אף אחד לא ישב בחוסר סבלנות, מחכה לשרת. אמא של מיכל ניסתה לפנות מקום לסלט ענק, אפילו אבא חתך לחמים.
או, הצעירים הגיעו! שמח האב. דניאל, תביא כיסאות לסלון, אין איפה לשבת.
דניאל רץ למלא בקשה. מיכל נעמדה לצד אמה, וסייעה לסדר כלים.
כאן עזרו, אבל מרצון. זה לא הרגיש כמו עבודה אלא כמו משפחה אמיתית, כל אחד נותן לפי יכולתו.
על השולחן, מיכל ראתה את אמה מחייכת, את דניאל מדבר בלהט עם אביה, והרגישה את הדריכות משאירה אותה. הצדק סוף סוף ניצח. אולי בעימות, אולי במריבה, אבל רחל כנראה לא תעיז שוב להפיל עליהם את הטריק שלה. עכשיו הגשרים עם החמות נשרפו, וזה עדיף מהיות משרתת בחג של אחרים.