הפעם הראשונה שזה קרה, אף אחד לא שם לב.
זה היה בוקר יום שלישי בחטיבת הביניים כרם הבנים בירושלים, יום אפרורי ואיטי שבו המסדרונות מריחים כמו חומר ניקוי ודגנים יבשים. התלמידים עומדים בתור בחדר האוכל, תיקי גב משתלשלים נמוך, עיניים מנומנמות, מחכים שהמגש יחליק על הדלפק.
ליד הקופה עומד יותם ברק, בן אחת-עשרה, שרוולי הפליז שלו מכסים את הידיים, עושה את עצמו בודק את הטלפון – למרות שהוא כבר חודשים כבוי.
כשהגיע תורו, הגברת המטבח מקישה במסך ונאנחת.
“יותם, שוב חסר לך. שבעה שקלים ועשרים אגורות.”
הילדים מאחוריו נאנחים.
יותם בולע רוק. “אני… בסדר, אני אחזיר.”
הוא דוחף את המגש קדימה, כבר עושה צעד לאחור, הבטן מתהדקת. רעב הפך למשהו שאתה לומד לנהל. מתעלם מזה, כמו שמתעלם מהלחישות של הילדים ומהמורים שעושים את עצמם לא רואים.
לפני שהספיק לברוח, קול מאחוריו מדבר.
“אני אשלם.”
כולם הפנו מבט.
הגבר לא משתלב בסביבה.
הוא בולט כמו ענן סערה במסדרון מלא ילדיםגבוה, רחב כתפיים, וסט עור שחור מעל חולצה תרמית אפורה, מגפיים כבדים שחוקים מדרך. זקן מפוספס שיבה, הידיים שלו נראות כאילו ראו עבודה אמתית.
רוכב אופנוע.
חדר האוכל משתתק.
הגברת המטבח ממצמצת. “אדוני… אתה קשור לבית הספר?”
הגבר שולף מהכיס סכום מדויק ומניח על הדלפק.
“רק רוצה שהילד יאכל.”
יותם נעצר.
הגבר מביט בו, לא מחייך, גם לא כועסרק רגוע.
“תאכל,” הוא אומר. “אתה צריך כוח בשביל לגדול.”
ואז פונה והולך לפני שמישהו מספיק להגיב.
אין שם.
אין הסבר.
בלי תשואות.
בסוף הארוחה, כבר התווכחו אם זה בכלל קרה.
אבל למחרת זה קרה שוב.
ילד אחר.
תור אחר.
אותו רוכב.
וגם ביום שאחרי.
תמיד סכום מדויק.
תמיד שקט.
תמיד נעלם לפני שאפשר לשאול.
תוך שבוע, הילדים התחילו לכנות אותו רוח הצהריים.
המבוגרים פחות התרשמו.
המנהלת, גב’ אילנה גולדמן, לא אוהבת מסתורין. במיוחד כשהוא לובש עור ומגיע בלי להזדהות.
בוקר אחד עמדה ליד דלתות חדר האוכל, ידיים שלובות, מחכה.
כשהרוכב הגיע שוב הפעם משלם לשרה, ילדה עם מינוס מאה ושניים שקלים גב’ גולדמן ניגשת אליו.
“אדוני, אני נאלצת לבקש ממך לעזוב את תחומי ביה”ס.”
הרוכב מהנהן בשקט. “הוגן.”
“אבל לפני זה,” הוא אומר ומסתובב מעט, “אם תרצי, תבדקי כמה ילדים מדלגים פה על ארוחה.”
היא מתקשחת. “יש לנו תוכניות לזה.”
הוא פוגש את המבט שלה. “אז איך הם עדיין יוצאים בלי לאכול?”
שתיקה.
הוא הולך בלי מילה נוספת.
זה היה אמור להיות הסוף.
אבל לא היה.
כי חודשיים אחר כך, עולמו של יותם ברק התפרק בדרך שאף ילד בן אחת-עשרה לא אמור לעבור לבד.
אמא שלו פוטרה מבית האבות.
החשמל נותק ראשון.
אחר כך לקחו את הרכב.
ואז התראת פינוי.
בלילה קר, יותם יושב על קצה המיטה כשהאמא שלו בוכה בשקט במטבח, מנסה שלא ישמע.
למחרת, יותם לא הולך לבית הספר.
הוא הולך ברגל.
עשרה קילומטרים.
הוא לא באמת יודע למהרק שמרגיש שהבית ספר בטוח יותר מהבית.
כשהגיע, הרגליים כאבו, הראש טושטש. התיישב על המדרגות בחוץ, רועד, לא בטוח אם בכלל רוצה להיכנס.
אז אופנוע התקרב.
רעש חלש. עצירה איטית.
רוח הצהריים.
הרוכב הוריד כפפות, התבונן ביותם זמן ארוך.
“הכול בסדר, ילד?”
יותם ניסה לשקר. נכשל.
“אמא אומרת שנהיה בסדר,” הוא אומר מהר. “היא רק צריכה זמן.”
הרוכב מהנהן מבין בדיוק מה הוא מרגיש.
“שמך?”
“יותם.”
“אני גדי.”
זו הפעם הראשונה שמישהו יודע איך קוראים לו.
גדי שולף מהתיק כריך ושוקו קטן.
“תאכל קודם,” הוא אומר. “דברים מדברים אחרי.”
יותם מהסס. “אין לי כסף.”
גדי מצחקק. “לא ביקשתי.”
יותם אוכל כאילו לא טעם פעם אוכל אמיתי ימים.
גדי מתיישב לידו, הקסדה על הברך.
“היום אתה הולך הביתה ברגל?”
יותם מהנהן.
גדי נושף עמוק.
“תשמע,” הוא אומר, “חשבת פעם על אוניברסיטה?”
יותם כמעט צוחק. “זה לילדים שיש להורים כסף.”
גדי מנער ראש. “לא. זה לילדים שלא מוותרים.”
הוא קם, שולף כרטיס קטן ונותן ליותם.
“אם תצטרך עזרהעזרה אמיתיתתתקשר למספר הזה.”
“מה זה?” שואל יותם.
גדי בוהה בו. “זה הבטחה.”
ואז נוסע משם.
זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה את גדי לשנים.
בלי ארוחות משולמות.
בלי רוכב אופנוע בדלת.
בלי רוח הצהריים.
החיים לא הפכו פתאום לקלים.
יותם ואמו נדדו בין קרובי משפחה ודירות זולות. יותם עבד אחרי שעות הלימודים, דילג על ארוחות, למד להסתדר עם כמה שקלים ולהסתיר עייפות מאחורי בדיחות.
אבל שמר את הכרטיס.
ולמד.
קשה.
שנים חלפו.
ואז יום אחד, בשנתו האחרונה בתיכון, היועצת מזמינה אותו לחדר.
“יותם,” היא אומרת בזהירות, “הגשת מועמדות איפשהו?”
הוא מהנהן. “מכללה. אולי.”
היא דוחפת אליו תיקייה.
“זו מלגה מלאה. שכר לימוד. ספרים. מגורים.”
יותם בוהה. “זו טעות.”
היא מנערת ראש. “תורם אנונימי. כתב שזכית בזה.”
בתוך התיקייה פתק.
שלוש מילים, בכתב גדול:
תמשיך לגדול. ג
יותם מבין.
המכללה משנה הכול.
לראשונה, יותם לא רק שורדהוא בונה עתיד. לומד עבודה סוציאלית. מתנדב במקלטים. מלווה ילדים שמזכירים לו יותר מדי את עצמו.
יום אחד, בזמן הכשרה במרכז נוער, עובד ותיק מזכיר מועדון אופנועים מקומי שתורם בשקט לתוכניות אוכל ומלגות.
“לא רוצים קרדיט,” היא אומרת. “רק תוצאות.”
יותם מתחיל להתרגש.
הוא מוצא את המועדון בשולי העיר. קטן. מסודר. דגל ישראל מתנופף.
כשהוא נכנס, השיחות נפסקות.
ואז קול מוכר מהעומק:
“לקח לך זמן, ילד.”
גדי.
מבוגר יותר. איטי. אותן עיניים.
יותם לא אומר כלום. פשוט ניגש ומחבק אותו.
גדי משתעל, עושה כאילו זו אבק בעין.
“כל הכבוד,” אומר בשקט.
שנים אחר כך, יותם עומד מול חדר האוכל של חטיבת בינייםלא כילד, אלא כעובד סוציאלי מוסמך.
תלמיד עומד ליד הקופה, חסר כמה שקלים.
יותם ניגש.
“אני אשלם.”
ובחוץ, אופנוע עומד, ממתין.
