טעם לא נעים
הכל נגמר, לא תהיה לנו שום חתונה! קראה יעל.
רגע, מה קרה? נבהל דביר, הרי הכל היה בסדר!
בסדר? גיחכה יעל, כן בסדר. פשוט, היא השתתקה רגע, ניסתה לברר איך להסביר לו… אבל בסוף אמרה את האמת הפשוטה, הגרביים שלך מסריחים! אני לא מוכנה לחיות עם זה כל החיים!
באמת כך אמרת לו? הזדעקה אימה של יעל אחרי שבישרה לה שהיא מושכת את הבקשה לרישום נישואין, לא ייאמן!
למה לא? משכה בכתפיים הכלה שלא התממשה, הרי זו האמת. אל תגידי שאת לא שׂמת לב.
שמתי לב, ברור, הודתה אימא, אבל זה פשוט מביך. חשבתי שאת אוהבת אותו. הוא בחור טוב. וגרביים אפשר לסדר את זה.
איך אפשר? ללמד אותו לשטוף רגליים? להחליף גרביים? להשתמש בדאודורנט? אמא! את שומעת את עצמך? אני באתי להתחתן! להיות מוגנת מאחורי גבר, לא לאמץ לי ילד בוגר!
אז למה בכלל הגעת איתו לשם? למה להגיש בקשה לרישום?
הכל בגללך, אמא! “דביר ילד טוב, אני ממש אוהבת אותו” אלו המילים שלך, לא? וגם “את כבר בת עשרים ושבע, הגיע הזמן להתחתן, לעשות לי נכדים”. את שותקת? נכון?
אבל, יעלי, לא חשבתי שאת עדיין מתלבטת. היה נראה שהכל אצלכם רציני, השיבה האם, את יודעת, אני בכל זאת שמחה שלא טעיתי בך: חשבת טוב וקיבלת החלטה. רק, יקירתי, כל עניין “הגרביים מסריחים” זה מוגזם. ממש לא מתאים לך.
בכוונה, אמא. שיהיה ברור. בשפה שלו. שלא יישאר פתח חזרה…
***
בהתחלה דביר נראה ליעל מצחיק ומעט מגושם. הוא תמיד לבש גינס וחולצה אחת קבועה. לא התפלסף על ואן גוך, אבל שעות קישט בסיפורים על סרטים ישנים. כשהוא דיבר, העיניים שלו ממש נצצו.
היה פשוט ונעים איתו.
בדיוק הפשטות הזו כבשה את יעל, שנשחקה מיחסים דרמטיים ורדיפה אחרי “הנסיך”.
אחרי חודשיים של בתי קפה וקולנועים, דביר, במבוכה, הציע:
רוצה לקפוץ אליי? אני אכין לך קובות. בעצמי עשיתי!
ההזמנה נשמעה כל כך חמה וביתית, שליעל הלב החסיר פעימה. וזה “בעצמי עשיתי” ממש המיס אותה.
אז יעל הסכימה…
***
הדירה של דביר לא עשתה טוב ליעל.
לא היה שם לכלוך, אבל הכול היה מבולגן, חסר טעם ונטוש. קירות אפורים בלי צבע, ספה ישנה עם כרית אחת במקום שתיים. על הרצפה ערימות קופסאות, ספרים, מגזינים ישנים. זוג נעליים באמצע. החדר היה עם אוויר עבש, ריח אבק, דחוס.
החדר נראה כמו תחנת מעבר, ממתינים לעזיבה אבל לא עוזבים.
אז איך המבצר שלי? אמר דביר, פתח ידיים, ובחיוך שלו לא היתה בושה בכלל. הוא היה גאה! כלל לא ראה שום דבר בעייתי.
יעל הכריחה את עצמה לחייך היא חיבבה אותו, לא רצתה לריב.
עברו למטבח. לא שונה: שולחן עם שכבת אבק, בכיור כלים לא שטופים, ספלים עם כתמים כהים. על הכיריים סיר ישן. עיניה של יעל נתקעו בקומקום.
“בואנה, חשבה, איזה צבע היה לו פעם?”
המצב רוח נעלם.
יעל הקשיבה לדביר, שניסה להצחיק אותה. אך כאשר הגיש לה קובה בצלחת, היא סירבה לטעום טענה שהיא בדיאטה
לא הייתה שום אפשרות להכניס לפה משהו שבושל במטבח הזה.
בבית, יעל ניתחה את הביקור.
במבט ראשון הכל אצלו שולי, לא חשוב. בחור אחד, חי לבד, מסתבך עם הבית אז מה?
אבל מאחורי הבלגן והאדישות, יעל ראתה משהו ענק ולא ברור: איך אפשר לחיות ככה? וזו לא עצלנות. עבורו זה טבעי!
בקיצור, הרגשה לא טובה נשארה
***
אחרי זה דביר הגיע ליעל. עלה רשמית על הברך, הביא לה טבעת, הלכו להירשם ברבנות. המשפחות החלו להכין חתונה.
להיות כלה זה בהחלט משמח. אבל כשיעל הייתה לבד, חשבה על דביר, שתמיד טרח לפנק אותה, הכין קובות, סיפר בדיחות היא נזכרה שוב ושוב… בקומקום המוזר ההוא!
יעל הבינה: זה לא קומקום. זו ראיה! זה חושף את יחסי דביר לחיים. לבית. לעצמו. ולרוב גם אליה.
פעם אחת דמיינה יעל את הבוקר המשותף שלהם ונבהלה.
היא תקום, תגיע למטבח, ותמצא שאריות תה ופירורי לחם. וכשתאמר “מאמי, תסדר בבקשה,” הוא יסתכל בה מופתע, כמו אז בדירה שלו ולא יבין. לא יתנגד, לא יצעק. פשוט לא יבין. כל יום תצטרך להסביר, לנקות, להזכיר. ואהבתה תכביד, תמות לאט, מדקירות זעירות שהוא לא ירגיש.
ואמא שלה כל כך מאושרת מהחתונה.
***
חתונה…
כל האור והחמימות שענן את יעל ליד דביר התפוגגו והפכו דאגה דביקה, עופרת בלב.
יעלי, שאל דביר כמעט כל יום, הציץ לה בעיניים, מודאג, הכל טוב בינינו? אנחנו אוהבים, נכון?
בטח, השיבה, עם משהו שנשבר לה בלב.
לבסוף, יעל לא יכלה יותר. פנתה אל חברה, גילתה לה הכול.
אז מה? לא הבינה בכלל ענת. קצת אבק, קומקום בעלי משאיר את כל המטבח כמו אחרי טנק, לא שם לב. גברים לא רואים כאלה דברים!
בדיוק! הם לא רואים, לחשה יעל. והוא אף פעם לא יראה. ואני כן! תמיד! זה יהרוג אותי כל יום מחדש!
***
לא, היא לא כעסה עליו. לא רימה אותה. הוא היה אמיתי. פשוט חי בעולם אחר. בעולם שבו צלחת בכיור זה רגיל. בשבילה זו קריאת השכמה, ניכור.
בשבילה זה לא עניין של ניקיון. הם מסתכלים על העולם אחרת. הבעיה תגדל, תהפוך לקיר ענק במרוץ השנים.
עדיף לעצור עכשיו, לפני שנפילה לתהום תהיה בלתי נמנעת.
רק חיכתה לרגע הנכון
***
הוזמנו למסיבה.
הגיעו, פשטו נעליים בחדר הכניסה…
נכנסו לסלון…
סירחון חריף רדף אחריהם לכל מקום.
יעל לא קלטה מיד מה מקור הריח.
וכשקלטה שהבינה וגם כולם סביבם מבינים התביישה עד העצמות. בלי מילה, קפצה החוצה, התלבשה ויצאה.
דביר רץ אחריה. תפס לה את היד. היא הסתובבה, הטיחה בו כמעט בזעם:
זהו! לא תהיה שום חתונה!
***
באמת לא הייתה חתונה.
יעל בטוחה שעשתה נכון ולא מצטערת.
ודביר…
עד היום לא מבין מה קרה בעצם. מה זה משנה, הגרביים מסריחים! הוא הרי היה יכול פשוט להוריד אותםהעיר התעוררה לבוקר חדש.
יעל הלכה לבד ברחוב, האוויר נקי, המדרכה ריקה, והיא עצרה לרגע, נשמה עמוק. לראשונה אחרי הרבה זמן הרגישה את עצמה קלילה, כמו שעוד לא היתה.
בחלון של מאפייה קטנה הריחה לחמניות טריות. נזכרה איך תמיד ויתרה על דברים קטנים כדי לרצות אחרים. עכשיו, בחרה להיכנס, רק בשבילה. הזמינה קרואסון עם קפה, התיישבה לבד. על השולחן, מפית נקייה, החרסינה לבנה, והשמש שוב זרחה לה ברקות.
הבטיחה לעצמה: מעכשיו, הבחירות שלה יהיו פשוטות, מדויקות, ויהיו לה טובה. כמו טעם טוב שממלא את הלב.
אולי במקום חתונה, יעל מצאה משהו אחר: מקום חדש לעצמה, שבו החיים לא מסריחים אלא מריחים כמו בית אמיתי.
