אלמנת העכביש השחור
לילה, יפה וגם חכמה, עמדה לפני סיום לימודיה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, וכשחלמה על עתידה, פגשה את יניב, גבר מבוגר ממנה בהרבה. במדבר העיר התל-אביבית, אותו זיהה ראשון מהרקע של רעש המכוניות וצלילי הגיטרה – היה זה יניב בר-און, איש ידוע בתל אביב, כותב שירים שמושמעים פעמים רבות בגלי צה”ל וקולות העיר.
יניב היה לכולם “שלנו”, מכיר את כל הבימאים, מגישי חדשות וחברי הכנסת שבאים לאולפנים, ומסרב להיות זר. לכן, קל היה לו לסדר ללילה עבודה כמגישה בערוץ המקומי, שם קיבלה במה לתכניתה הראשונה “שיחה בנשמה”. היא אירחה פסיכולוגים, מומחים, ואנשים שכוחותיהם חבויים כל זה, בתחפושת של פורטרטים ישראליים, שאלות ותשובות המבוססות על רגעים של אמת מחיים עבריים.
“כל הכבוד לילה,” שיבח אותה יניב לאחר הצפייה, “צריך לחגוג את זה.”
יניב בן 45, היה נשוי שלוש פעמים, אך חייו הרועשים, האנרגיות שלו, כל המסיבות והשיחות, ממש לא התאימו לשגרה ביתית. הוא ראה עצמו כמאסטר ומלחין כמעט לאומי, יושב בקפה דיזנגוף, שם כולם מכירים אותו, שותה הרבה ערק ומנת פלאפל בשוק.
הזמן חלף, ולילה הפכה לדמות מוכרת בתל אביב. נישאה ליניב, ותכניותיה הפכו למשהו שכל העיר מדברת עליו. תמיד לבושה באלגנטיות ישראלית, מחייכת לכולם, נפלאה באדיבותה. אין בה טיפת רוע, רק יופי של טלוויזיה, מה שעורר קנאה. אך אחרי זמן מה, הבינה היא לא התחתנה עם האדם הנכון. במיוחד כשהבעל תמיד שתוי.
“יניב, אל תתנהג ככה,” גער בו חברו שמואל, “הנערה הזאת בסוף תגרום לך להיחנק מהאגו שלך.” זה קרה כשיניב השפיל אותה בעודה שיכור.
“שמואל, נשים חכמות? זה לא בשבילי,” ענה יניב, בטוח רק באינטליגנציה שלו, צובט בעדינות את לחייה של לילה במרפסת בית הקפה.
בתקופת החיזור, היה בין העננים, מביא ורדים, מפתיע במתנות, מלחין לה שני שירים ומקשיב בסבלנות. אך ברגע שנישאה לו, כל זה נגמר. את תשומת הלב קיבלה כמו שהחתולה בבית מקבלת צעקות והרמות גבה.
“אני תמיםה, חשבתי שיהפוך אותי לכוכבת,” חשבה לילה.
בזמן הלימודים למדה צרפתית שפה שלא עזרה לה בטיולים, וממילא יניב שיגע אותה: “תתחילי ללמוד אנגלית, במקום ללכת כמו שבט בדואי באירופה. אל תבזבזי זמן על חדר כושר תלמדי!” היא העדיפה דווקא לא ללמוד, רק כדי להרגיז אותו.
אך כששמואל, חברו, הביע דעה: “אנגלית זה כמו ללכת על עקבים. אפקטיבי לאישה,” מיד חיפשה קורס טוב בתל אביב. ואילו יניב קרא: “שמואל, שינית אותה קנתה ספרים, לומדת, ברכב שומעים רק אנגלית.” צחק.
יניב ולילה גרו בדירה ענקית ברמת אביב, ירושה מסבא של יניב, הרופא המפורסם. להם היתה עוזרת בית, ורד, בת 43, אישה בודדה, קנאית, מרושעת, אבל ידעה להסתיר זאת היטב. וכל הבית ברשותה, אין טעם להחביא סודות ממנה.
בוקר אחד, התעוררה לילה, ויניב שוב לא לידה, נשאר לישון שיכור במשרדו. במטבח, ורד מחזיקה בקבוק ערק ריק.
“איך זה, אתמול היה מלא. מה נשאר לו לארוחת בוקר?”
“מלפפון חמוץ,” סיננה לילה, והלכה למקלחת.
אחרי שבע שנים יחד, אין ילד לו יש בן מהנישואים הראשונים, וגם לילה לא ממש רצתה, עסוקה בקריירה. אחרי ארוחת הבוקר שלחה את ורד לבדוק את יניב במשרד. הוא שכב על הבטן, כתם אדום בולט על הכרית.
“לילה,” צעקה ורד, “צריך להזעיק מד”א.”
“מה קרה לו?”
“לא יודעת.”
רבע שעה אחר כך, לילה נוסעת באמבולנס. יניב הועבר ישר לטיפול נמרץ. הרופא אומר: “מצב קשה. לא נוכל להבטיח כלום.”
בערב דיווחו לה בטלפון: “בעלך נפטר.”
“אני לא מאמינה,” אמרה בהלם. “כל כך צעיר.” ההלוויה הייתה מרשימה. שמואל ארגן הכול. כולם הגיעו לכבד את יניב. גם בהספד אמר: “בואו לא נבכה. יניב חי חיים מלאים, הגיע לו לנוח עכשיו הוא חופשי.”
“לכל אדם יש הכול,” שמעה לילה לחש מהצד.
בהתחלה, התקשתה להתרגל לריקנות. שקט מפחיד בבית. ורד בוחנת אותה, מחכה לדעת מה יחליטו לפטר או להישאר. והקולגות אמרו: “לילה, אל תצטערי. נשארת לבד, צעירה, חופשיה, ובעיקר עם כסף.” היו שני חשבונות טובים התחלקו בינה ובין הבן של יניב, אך גם לילה הרוויחה יפה.
לא אהבה להיות לבד, חיפשה חברים, לפעמים הייתה נכנסת לבית קפה ליד הבית.
יום אחד, אחרי עוד תכנית בטלוויזיה, נכנסה לבית הקפה ובקושי שמה לב למה שמסביבה, לוגמת יין אדום ישראלי מספל. גבר גדול ניגש, מחייך, ומבקש להצטרף.
“אפשר?” היא הנהנה. “אני קובי,” הציג את עצמו. “למה עצובה כל כך? לא מתאים ליופי כזה.”
“סתם…”
קובי, בן ארבעים, שחום, פנים גסות, הזכיר לה מיד דובון ענק מבד וגרם לה לצחוק.
“אפשר להזמין אותך? יין, עוגה, או משהו אחר?”
“עוגה תספיק, תודה,” לא חובבת מתוקים.
גסות הופיעה בו בחמידות דובון, שאהב להצחיק, שופע סיפורים. לילה צחקה, והוא ליווה אותה הביתה. קבעו פגישה נוספת.
בבוקר, הודיעה לילה לורד: “אני לא צריכה אותך יותר. אסתדר לבד, אבשל ואכבס לעצמי.”
“איך את עושה לי את זה, לילה, כל השנים שהקדשתי עכשיו את שולחת אותי. לאן אלך?”
“תמצאי בית חדש אולי משפחה, אולי תחזרי לעבוד כפועלת בניקיון, תמיד יש לאן,” ענתה חותכת.
“את זורקת אותי?” ורד בכתה. “אני התרגלתי…”
“בעצם, מה זה משנה, לא אחזור לשטוף חלונות ושירותים, לפחות תחסוך לי זמן,” חשבה לילה.
הביטה על ורד, השוטפת דמעות.
“טוב, ורד, אם את מתעקשת, תישארי,” ורד שמחה ונשקה ללילה בלחי.
“אני אוהבת אתכם, הייתם לי כמו משפחה, עכשיו אין לי את יניב, ואת עושה לי את זה…”
כך חיו, ולילה הזמינה את קובי שאותו כינתה “דובי”. קובי התאהב בלי גבול. אחרי שלושה חודשים נישאה לו. החתונה צנועה. אך לירח דבש לקח קובי את לילה לאילת. כי ככה זה עסקים בישראל.
לילה חשבה שיסעו יום-יומיים, מלון שלושה כוכבים, חוף וטיול במדבר עם מדריך. אבל דובי הפליא: טיסת בוקר במחלקת עסקים, איש צוות ליווה למונית לים, קבלת פנים פירות טריים וריקוד של רקדני מדבר. בווילה ארבעה חדרים, בריכה, חוף פרטי.
“עצוב לחשוב כמה כסף ששפך דובי שלי,” הרהרה לילה.
מעולם לא שאלה את קובי כמה מרוויח, ידעה שיש כסף. דובון חום, רך וטוב, תמיד מלטף, מסדר שמיכה, מבקש שתאכל טוב ותישן ברוגע.
“יניב היה עוקץ, מעליב, מתיימר להרים אותי לרמתו. קובי, שאינו דוגמן, חי בשבילי, מוכן להקשיב בלי סוף. זה כיף לי,” חשבה בהנאה.
ורד, העוזרת, שיבחה ושמחה, גרה איתם עכשיו בבית ענק בפרברים. רגע לא נעים לילה ראתה שקובי מזריק לעצמו מחט דקה.
“מה זה?” נבהלה.
“זה רק אינסולין,” חייך, “יש לי סוכרת, אבל הכל בסדר.”
בחוף באילת, חשבה: “אולי זכיתי בפרס?”
אהבה את החופשה. עצב קטן קובי שמנמן, לא גולש, לא שחקן טניס עם עיניים כחולות.
“שמע,” פנתה אליו, “אולי תתחיל דיאטה, תתאמן, קצת.”
הוא נעצב: “אם את רוצה אנסה, אבל יש לי בעיה בחילוף חומרים. לעולם לא אהיה אפולו.”
“הבנתי, לא לחוץ,” החליטה.
חזרה לעבודה. לפעמים חשבה: “אולי יום אחד אכיר אהבה אמיתית. אין לי אהבה אליו אני רוצה להרגיש תשוקה, לגלות רגשות חזקים. שיהיה לי ליד מיטתי לא דובי, אלא גבר שרירי.”
חברות לעבודה צחקו: “לילה, את לא בוגדת אה? כל כך מוסרית!”
אבל לא הייתה כל כך מוסרית פשוט לא רצתה לפגוע בדובי. בערב חברה חגיגת ראש השנה, לילה שיכורה, עמית קובי קורא לחברו מיקי שייקח אותה הביתה.
“לילה, רוצים לקחת אותך רוצה?” נשאל, הסכימה.
מיקי נהג, לילה לידו, פעם ראשונה ראתה בו גבר יפה, לא מפסיק להביט בה. הוריד את החבר, נתן לה את המספר שלו, ואז, לפני ביתה, נגמרו המילים. מיקי הצמיד אותה לג’יפ ונשק לה בחוזקה, היא לא התנגדה לו. אהבה את הפראי והחזק.
היה לה מאהב: בבית רק דובון, ובדירה אצל מיקי תשוקה גסה. פוגש אותה בדירה השכורה, לא חוסך חזק, ללא מילים. אחר כך שוכבים, ואז הוא אומר: “טוב לי איתך.”
שניהם היו מרוצים. קובי חוזר מאוחר עסוק, לא חושד.
יום אחד, כשהגיעה למיקי, כבר שוכבת, המאהב יוצא מהמקלחת והדלת נפתחת בכוח. קובי בעלה נכנס. פחדה, מתלבשת במהירות.
“יואב… קובי… זה לא מה שאתה חושב…”
מיקי שותק. קובי הלבן, סחוט, נופל על הרצפה. היא רצה, בודקת נשימה קשה.
“תקרא למד”א!” מיקי מתקשר. לילה שולפת מכיסו של קובי עט מחט היא יודעת, שתמיד לוקח איתו. מזריקה אינסולין.
“אולי זה יציל אותו,” היא חושבת. אבל הוא לא קם. מד”א, והרופא קובע: “הוא מת.”
לילה חוזרת לעצמה. מיקי הסיע הביתה. ורד קיבלה אותה ושאלה: “לילה, מה קרה לך? אין לך פנים.”
לילה חושדת: “אולי ורד סגרה אותי הרי תמיד חיטטה, שנאה את מיקי,” אבל שותקת.
אחרי ההלוויה, קשה לה לעמוד. לא עבר זמן רב, ובתו של קובי מהנישואים הראשונים, עורכת דין מצליחה, מגיעה עם בעלה.
זורקת את לילה מהבית, מאיימת שאם תביע דין לא תקבל לא בית ולא עסק. זורקת לה מעטפה מלאה בשקלים, נותנת לה ולורד שלושה ימים לעזוב.
לילה בוחרת לא להיאבק מוותרת על הכל. עוזרת יחד עם ורד לדירתה הענקית שירשה מיניב בר-און.
הזמן עובר, לילה מתאוששת. מיקי עוזר לה, נפגשים אך הוא לא רוצה להתחתן. יום אחד, קובי מהעבודה מתקשר: “לילה, תשבי… מיקי נהרג בתאונה, מיד מת…”
לילה המומה.
“למה כל הגברים שלי מתים? אני אולי אלמנה שחורה בקרוב כולם יגידו את זה. אולי אני מביאה מזל רע.”
זמן קצר לאחר מכן, הגיע לתכנית שלה גבר צעיר, תומר. מיד מרגישה הוא מביט בה אחרת, מזמין אותה לקפה.
“טוב,” הסכימה, “מגיע לי להתחיל מחדש.”
תומר כבש את ליבה, היא אהבה בו הכל, הייתה מאושרת.
“זהו האהבה. בלעדיו קשה לנשום, מדהים.” פחדה שיהיה לו גורל דומה.
גם תומר התאהב, החלו לבלות יחד ולילה נהנתה מהידע שלו ומהתחושה שאפשר לסמוך עליו. לא חשבה עליו הרבה רק ידעה שאין לו אחים ואין קשר לאביו. תומר עבר לגור בדירה של לילה, והיא בדקה ברשת מי הוא וגילתה שהחבר הפשוט והשקט הזה נמנה עם רשימת המיליארדרים בארץ. לילה בהלם. עושר עצום.
“אני לא מאמינה,” צחקה בהיסטריה, ואז נבהלה “אולי גם הוא ימות?”
נרגעה, נסעה למשרד. בערב התקשרה לנייד שלו, לא ענה. התקשרה לעבודה.
“שלום, בבקשה תומר.”
“מי מבקשת?” שאלה מזכירה.
“זו לילה”
“העבירו אותו לבית חולים.”
לילה טסה לבית חולים.
“מה קרה לו?” צרחה כשראתה רופא.
“שקט,” אמר, “הוא יחיה. בעיות לב, הכל בשליטה.”
“אפשר לבקר?”
“עשר דקות.”
לילה נכנסה, והוא חייך, אחז בידה.
“יהיה בסדר. אני אוהב אותך. נצא מכאן וביחד נתחתן. האם את מסכימה?”
“ברור,” אמרה ונשקה לו. “יש לנו חיים שלמים ושוב, סוף סוף, אושר אמיתי.”
תודה על הקריאה, והרבה הצלחה בדרכי החיים.
