תחזירו אותי אליכם, בבקשה

קבל אותי בחזרה, בבקשה
אמא, באמת אין צורך ש… גדי לא הצליח לסיים את המשפט.
מרגלית עזרא הניעה את הראש באיטיות, מעבירה את אצבעותיה לאורך קצה הכורסה הישנה. הדירה הייתה ספוגה בבושם שלה ובניחוח של אזוב יבש, שהחזיקה בכל חדר. אבל הריחות האלה היו עתידים להתפוגג בקרוב.
אני עושה את זה לא בשבילך, אמרה. בשביל מאיר. לילד צריך בית. אמיתי, לא דירה שכורה שמחר יושלך החוצה. לא משנה מה יקרה ביניכם, גדי, הדירה חייבת לעבור למאיר. ככה אני רוצה.
נועה עמדה ליד החלון, מניחה יד על כתפו של בנה. מאיר התנועע באי-נוחות, לא ממש הבין מדוע המבוגרים מדברים בשקט כזה, בזהירות.
תודה, פלט גדי. באמת, אמא. תודה.
מרגלית עזרא נפנפה ביד על דברי התודה, עיניה מול מאיר שפתאום ריככו את פניה.
בוא הנה, חמוד שלי.
מאיר חצה את החדר ונתן לסבתו למשוך אותו אליה. ידיה רעדו מעט כשהקיפה את פניו.
יודע מה, מאיר? אתה הדבר הכי טוב שקרה לי. יש לך את העיניים שלי, את העקשנות שלי, את הטעם המוזיקלי הגרוע שלי.
סבתא, מלמל מאיר, נבוך אבל מרוצה.
הדירה שלך, המשיכה מרגלית עזרא, ברצינות. היא תהיה רשומה על שמו של אבא, רק כי אתה עוד לא בן שמונה־עשרה. אתה הסיבה שאני נותנת אותה עכשיו, כשאני עדיין יכולה. אנחנו משפחה אחת, מאיר. אני רוצה לדאוג לך כמו שצריך.
עברו חודשיים ומרגלית עזרא הפסיקה לנשום…
שלוש החדרים בדירה בלעו אותם לחלוטין. גדי בסופי שבוע קרע את טפטי הפרחים, צבע כתמים ישנים והתקין גופי תאורה חדשים. נועה סדרה שוב ושוב חפצים, מצאה מקום לריהוט שהשאירה אמא.
מאיר התרוצץ בין החדרים, מוקסם מהמרחב. סוף סוף הייתה לו חדר משלו, קירות שאפשר להדביק עליהם פוסטרים בלי לבקש רשות.
אבא, אפשר לשים את השולחן ליד החלון?
תעשה מה שבא לך, ילד, זה החדר שלך.
גדי הסתכל על הילד מסדר את הדמויות על אדן החלון. בזכות אמא, סוף סוף יש לביתו בית משלו. היה צריך להיות שמח, להרגיש הכרת תודה.
במקום זאת הרגיש שהקירות סוגרים עליו. שגרה, שעמום, הימים מתמזגים זה בזה. קום. עבודה. בית. ארוחת ערב. טלוויזיה. שינה. וכך עד הסוף…
בית קפה ליד משרדו הפך למקום מפלטו. התחיל להגיע לשם אחרי העבודה, דוחה את החזרה לבית בחצי שעה, ואז בשעה. הבריסטה כבר ידעה את ההזמנה שלו. פינה ליד החלון הייתה באופן לא רשמי שלו.
שם פגש אותה…
היא צחקה ממשהו בטלפון בקול רם, ללא בושה. הצחוק שלחץ על הרעש הסביבתי. גדי הרים עיניו מהמחשב, היא הבחינה בו ובמקום להסיט מבט, הרימה גבה.
סליחה, אמרה בלי שמץ חרטה בקולה, חברה שלחה לי את הבדיחה הכי גרועה שקיבלתי. רוצה לשמוע?
גדי היה צריך לסרב. היה צריך לסיים את הגיליון ולחזור הביתה, לאשתו ולילדו.
כן, אמר…
קראו לה תמר. עבדה במשרד פרסום, שנאה את עבודתה, אהבה בדיחות גרועות. תמר הייתה חיה, ססגונית וכנה.
אתה טובע, אמרה בפגישתם השלישית.
אני לא טובע. יש לי חיים טובים.
אבל אתה מאושר?
ושלושה שבועות אחר כך, מצאו עצמם באותה מיטה…
גדי סיפר לנועה את האמת באותו ערב.
הוא צפה בפניה משתנות, בהבנה שנופלת עליה לאט.
שכבת עם מישהי אחרת, חזרה נועה לאט.
כן.
גדי שתק. כל מילה משלימה רק הייתה מחמירה.
נועה זרקה עליו מגבת. היא פגעה בחזהו ונפלה על הרצפה מחווה עלובה שרק ליבתה את זעמה.
בגדת במשפחה שלנו בשביל מישהי צעירה? ארבע עשרה שנים, גדי! ארבע עשרה שנים נישואים, ושעמום גרם לך?
זה לא שעמום.
אז מה? צעקה נועה. תסביר לי, כי כנראה אני טיפשה מדי להבין למה בעלי החליט להרוס הכול!
גדי העביר כפות ידיים על פניו.
אני נחנק איתכם, נועה. בכל יום אותו דבר. עבודה, בית, ארוחה, שינה. הייתי חייב להרגיש משהו אחר. משהו חי, אמיתי.
משהו חי? נועה צחקה, אך כבר דמעות על לחייה. ילדתי לך בן. נתתי לך את נעוריי. אבל היית צריך להרגיש חי?
בעומק המסדרון נשמעה דלת נטרקת חרישית. מאיר התעורר וכעת הסתתר בחדרו. לִבו של גדי התכווץ מהמחשבה מה הילד שמע.
טוב. נועה ניגבה את פניה בגסות, מרוחה מסקרה עוד יותר. טוב, גדי. רוצה ללכת? נתגרש. לא אנסה להחזיק אותך בכוח. אבל נדבר על הדירה. אמא שלך רצתה שתישאר למאיר. היא אמרה לו…
הדירה נשארת שלי.
נועה קפאה.
מה אמרת?
המסמכים על שמי. גדי לא הצליח להביט בעיניה. באופן חוקי, זו הדירה שלי. תצטרכו למצוא מקום אחר.
אתה זורק את הבן שלך לרחוב, לחשה נועה בהלם. את הילד שהדירה הזו נועדה בשבילו.
אני לא זורק אף אחד. יהיה לכם זמן למצוא מקום. אעזור לכם בחודש הראשון, במה שצריך, אבל…
אתה תפל. נועה אחזה בשולחן. אתה לא גבר, לא אבא אתה כלום. אמא שלך הייתה נגעלת ממך לו הייתה רואה מה הפכת להיות…
למחרת בבוקר נועה ארזה חפצים, ואילו מאיר ישב על המיטה, מביט בקירות שעליהם הספיק רק להדביק פוסטרים חדשים. הוא לא הביט באביו. לא אמר מילה. פשוט יצא אחרי אמו מהדירה.
…הגרוש נעשה אחרי שלושה חודשים. גדי שילם מזונות לא הרבה, מספיק כדי שבית המשפט יהיה מרוצה. כל יום ראשון התקשר למאיר, וכל יום ראשון שיחה נותקה. ההודעות נשארו ללא מענה. מתנות לימי הולדת התקבלו בלי אף מילה של תודה.
עם הזמן גדי הפסיק לנסות. הילד כועס, אמר לעצמו. כשיגדל יבין שמבוגרים לפעמים בוחרים קשה.
תמר עברה אליו שבועיים אחרי לכתה של נועה. היא מילאה את הדירה בנרות, כריות צבעוניות ומוזיקה שנפלטה בכל שעה. הכינה מנות מסובכות ויקרות והתעקשה על קניות בסופי השבוע. לצידה גדי הרגיש צעיר, נועז, משוחרר ומסעיר.
אך כעבור חצי שנה נשארו לו ארבעים ושבעה שקלים בחסכון.
מלונות, מסעדות, קניות ספונטניות ותמר מתהלכת בשמלות יקרות יותר מכל מה שאכל בחודש. הכול היה כה נעים עד שגדי לא הבחין בבעיה, עד שהחשבון התרוקן.
צריך לדבר על הוצאות, פנה גדי לתמר באותו ערב.
אחר כך, ממי, נדבר מאוחר. אני יוצאת עם חברות.
היא נישקה אותו קלות בלחי, לקחה את התיק החדש שקנה לה בחודש שעבר, ויצאה.
באותה לילה תמר לא חזרה…
למחרת בבוקר הודיעה שאין עתיד לזוגיות, שעמם לה, והיא נחנקת… תמר ארזה במהירות ועזבה באותה קלות שבה הופיעה.
שבועיים הוא רק ריחם על עצמו. נדד בדירה הריקה באותה בגדים, השאיר כלים מלוכלכים בכיור ולא פתח את התריסים. כולם נטשו אותו כך אמר לעצמו. הילד לא מדבר איתו. אשתו לקחה את הטוב ועזבה. ותמר, תמר הנפלאה והחופשית, נעלמה כשלא נשארו כסף.
בשבוע השלישי הפכה הרחמים לייאוש. גדי התקלח, התגלח, לבש חולצה נקייה ונסע דרך כל העיר לכתובת שנועה ציינה בבית המשפט.
הבניין היה ישן אך ראוי. בניין קומות עם צבע טרי ומעלית פועלת. נועה הכניסה אותו בלי לשאול למה בא.
מאיר, קראה מעבר לכתף, אבא בא.
גדי צעד למסדרון הצר, בוחן את המקום הצנוע בו גרה עכשיו משפחתו. שתי חדרים במקום שלושה. מסדרון צר, מטבח קטן.
אבל הבית הזה הרגיש חי וחמים.
מאיר עמד במעבר. הילד גדל בחודשים שגדי כמעט לא ראה אותו, פניו איבדו מהעדינות. במבטו לא הייתה ולו טיפת חום.
מאיר, אני יודע שאתה כועס, החל גדי. אבל הבנתי שטעיתי. מעדתי. אבל הכול השתנה. נוכל להיות שוב משפחה אחת. שלושתנו. החדר שלך מחכה לך, מאיר!
נועה נשענה על הקיר, מביטה באדישות באקס שלה.
אנשים משתנים, המשיך גדי, פונה לשניהם. היה לי זמן לחשוב והבנתי מה הפסדתי. הכול הפנמתי.
לא הפסדת כלום, ענה מאיר בחדות. בחרת בה, לא בנו.
הדברים מורכבים יותר, ילד.
אל תקרא לי ילד. מאיר התקרב. זרקת אותנו מהדירה של סבתא. מהבית שלנו. זרקת אותי ובחרת בתמר.
מאיר, בבקשה…
ואם נאמין לך, מה יהיה הלאה? קטע מאיר. תמצא שוב מישהי ותזרוק אותנו שוב לרחוב?
גדי מיהר להצדיק עצמו:
זה לא יקרה יותר. אני מבטיח, השתניתי.
מאיר הניד ראשו באיטיות.
לא צריך לי כזה אבא, אמר בשקט.
הסתובב ונכנס לחדרו.
גדי הביט בנועה, מחפש שמץ של תמיכה.
נועה, תדברי איתו. תגידי לו שהבנתי, שעשיתי חשבון נפש.
היא הניעה ראש באיטיות.
גם אני לא הייתי סולחת לך, גדי. אפילו אם היית מתחנן. פנתה לדלת. אתה מגעיל אותי. לא בגלל שבגדת. גם לא בגלל זרקת אותנו. בגלל שחזרת אלינו רק כשהיא עזבה אותך. רק כשלא נשאר לך אף אחד.
גדי לא זכר איך הגיע מדרגות. לא זכר איך חזר לדירה…
גדי נשאר לבד בשלוש החדרים, לבד בבית הגדול. אמא שלו קיוותה שחי בו משפחתו. אבל איש לא נשאר. את האהובים הרחיק ממנו, וכבר אי אפשר לתקן. מאוחר מדי…