קבלו אותי בחזרה, בבקשה

תקבלו אותי חזרה, בבקשה
אמא, באמת אין צורך, דוד לא סיים את המשפט.
רבקה שחר ידעה שאין טעם לדבר. היא הניחה את ידיה על משענת הכורסה הישנה, גיששה בקצה. הבית הריח מהבושם שלה ומהלבנדר היבש שהיא מפזרת בכל חדר. אבל בקרוב ייעלמו הריחות.
אני עושה את זה לא בשבילך, אמרה בשקט. אני עושה את זה בשביל מאיר. לילד צריך בית. אמיתי, לא דירה שכורה שאפשר לגרש ממנו בכל רגע. לא משנה מה קורה ביניכם, דוד, הדירה צריכה להישאר למאיר. כך אני רוצה.
תהל עמדה ליד החלון, ידה על כתפו של מאיר. הילד התנדנד, לא ממש מבין למה המבוגרים מדברים בכזאת עדינות.
תודה, לחש דוד בקושי. באמת, אמא. תודה.
רבקה שחר דחתה את התודות. היא הסתכלה על מאיר, וכל תווי פניה התרככו.
בוא אלי, חמוד שלי.
מאיר חצה את החדר ונתן לסבתא למשוך אותו אליה. ידיה רעדו כשחיבקה את פניו.
אתה יודע, מאיר? אתה הדבר הכי טוב שקרה לי. יש לך את העיניים שלי. את העקשנות שלי. אפילו את הטעם הגרוע שלי במוזיקה.
סבתאאא, גיחך הילד, נבוך אבל מרוצה.
הדירה הזאת שלך, המשיכה רבקה ברצינות יתרה. זה רשום על אביך, רק כי אתה עדיין קטן. אבל אתה הסיבה שאני מעבירה אותה עכשיו, כל עוד אני יכולה. אנחנו משפחה אחת, מאיר. אני רוצה לדאוג לך באמת.
שבועיים אחרי זה, רבקה שחר הפסיקה לנשום…
הדירה בת שלושה חדרים בלב תל אביב בלעה אותם כולה. דוד, בסופי שבוע, קלף את הטפטים הפרחוניים, צבע על כתמים של שנים, התקין תאורה חדשה. תהל סידרה וניסתה למצוא מקום לכל דבר, בין הרהיטים שהשאירו אחריהם.
מאיר התרוצץ בין החדרים בהתלהבות. סוף סוף יש לו חדר משלו קירות שאפשר להדביק פוסטרים בלי לבקש רשות.
אבא, אפשר לשים שולחן ליד החלון?
תעשה מה שבא לך, זה החדר שלך.
דוד התבונן בילד מסדר דמויות על אדן החלון. בזכות אמא שלו, למשפחה יש בית. הוא אמור להרגיש שמחה, הכרת תודה. אבל בפנים, הדירה לוחצת. ימים שחוזרים על עצמם, שגרה סוחפת. לקום. עבודה. בית. ארוחת ערב. טלוויזיה. שינה. ושוב.
בית הקפה ליד המשרד הפך למקלט שלו. הוא נכנס לשם אחרי העבודה, דוחה את החזרה הביתה חצי שעה, שעה. הבריסטה כבר יודעת מה לקחת לו. הפינה ליד החלון הפכה שלו בשקט.
שם דוד פגש אותה…
היא צחקה בקול בלי להתבייש. הצחוק שלה עלה מעל רעשי הרקע. דוד הרים את העיניים מהמחשב, היא תפסה את מבטו, לא הסיתה, רק הרימה גבה.
סליחה, אמרה בלי זכר של חרטה. חברה שלי שלחה בדיחה הכי גרועה ששמעתי. רוצה לשמוע?
דוד היה אמור לסרב. להמשיך את הטבלאות וללכת הביתה לאישה ולילד.
נו, תספרי, הוא הגיב.
שמה היה עלמה. עבדה בחברת פרסום, שנאה כל דקה, אהבה משחקי מילים מטופשים. עלמה הייתה חיה, צבעונית, אמיתית.
אתה טובע, אמרה בפגישתם השלישית.
אני לא טובע. יש לי חיים טובים.
אבל אתה מאושר?
שלושה שבועות אחר כך הם כבר חלקו מיטה…
דוד סיפר לתהל את האמת באותו ערב.
הוא ראה איך פניה משתנות כשהדברים מחלחלים אליה.
היית עם אחרת, חזרה תהל לאט.
כן.
דוד שתק. לא היו מילים שיעשׂו פחות גרוע.
תהל השליכה עליו מגבת. היא פגעה בחזהו ונפלה מחוות עלובה שרק ליבה את זעמה.
אתה בגדת במשפחה שלנו בגלל איזה צעירה? ארבע עשרה שנים, דוד. שנים של נישואין, ושנמאס לך, התחלת להשתעמם?
זה לא שעמום.
אז מה כן? צרחה תהל. תגיד לי, אולי אני טיפשה מדי להבין למה בעלי הרס הכל?
דוד הכניס את כפות ידיו לפנים.
אני נחנק איתכם, תהל. כל יום אותו הדבר. עבודה, בית, ארוחה, שינה. הייתי חייב להרגיש משהו אחר. משהו חי, אמיתי.
משהו חי. תהל צחקה, אבל דמעות נזלו. הבאתי לך ילד. נתתי לך את השנים שלי. ואתה היית צריך להרגיש חי?
בחלק האחורי של הדירה, דלת נטרקה בעדינות. מאיר התעורר והתחבא בחדר. לדוד כאב לחשוב מה הילד שמע.
טוב. תהל ניגבה את פניה בגרנות, מרחה איפור עוד יותר. טוב, דוד. רוצה ללכת? נתגרש. לא אהיה שם בשביל להחזיק אותך. אבל בוא נדבר על הדירה. אמא שלך רצתה שתהיה למאיר. היא אמרה זאת בפנים
הדירה נשארת שלי.
תהל קפאה.
מה אמרת?
המסמכים כבר בשמי. דוד לא הצליח להסתכל עליה. משפטית היא שלי. את ומאיר צריכים למצוא בית אחר.
אתה זורק את הבן שלך לרחוב, לחשה תהל, את הילד שאמא שלך השאירה לו את הבית.
אני לא זורק. יהיה לכם זמן למצוא משהו. אעזור עם שכר דירה, עם כל מה שצריך, אבל…
אתה מפלצת. אחזה תהל בשולחן. אתה לא גבר, לא אבא כלום. אמא שלך הייתה נגעלת ממך עכשיו…
למחרת בבוקר תהל ארזה, ומאיר ישב על המיטה, מביט בקירות שכבר הספיק להדביק בהם פוסטרים. הילד לא הסתכל על אביו. לא דיבר. רק הלך אחרי אמו מהדירה.
…הגירושין הושלמו בשלושה חודשים. דוד שילם מזונות קצת, אך מספיק בשביל שבית המשפט יאשר. בכל יום ראשון התקשר למאיר, וכל פעם השיחה נותקה. הודעות ללא תגובה. מתנות לימי הולדת התקבלו, אך בלי מילה.
בהדרגה דוד הפסיק לנסות. הילד כועס, אמר לעצמו. כשיתבגר יבין שמבוגרים לפעמים בוחרים באופציות קשות.
עלמה עברה אליו שבועיים אחרי שתהל עזבה. היא מילאה את הבית בנרות, כריות צבעוניות ומוזיקה בפול ווליום. היא בישלה מטעמים יקרים והתעקשה על שופינג כל סוף שבוע. איתה דוד הרגיש צעיר, פזיז וחופשי תחושה ממכרת.
חצי שנה אחר כך נשארו לו 47 שקלים בלבד בחשבון.
מלונות, מסעדות, קניות פתאומיות, עלמה שמסתובבת בשמלות יקרות פי כמה יותר ממה שהוא משקיע על אוכל. זה היה כל כך כיף, שדוד לא שם לב שהכסף נגמר.
צריך לדבר על הוצאות, אמר לדוד לעלמה באותו ערב.
אחר כך, מותק, נדבר בערב. אני נפגשת עם חברות.
היא נתנה לו נשיקה חטופה, תפסה את התיק החדש שקנה לה בחודש שעבר, ויצאה.
באותה לילה עלמה לא חזרה…
בבוקר באה ואמרה שהיחסים נגמרו. שהיא משועממת איתו, נחנקת. עלמה ארזה במהירות ויצאה, כמו שנכנסה בקלות.
שבועיים הוא רק ריחם על עצמו. הסתובב בבית הריק באותן בגדים, לא שטף כלים, לא פתח חלון. כולם עזבו כך אמר לעצמו. הילד לא מדבר איתו, האישה לקחה את כל הטוב ועזבה, ועלמה היפה והחכמה נעלמה בדיוק כשנגמר הכסף.
בשבוע השלישי רחמים הפכו לייאוש. דוד התקלח, התגלח, לבש חולצה נקייה ונסע לבית שבתהל הצביעה על הכתובת לבית המשפט.
הבניין היה ישן אך מתוחזק, עם צבע טרי ומעלית עובדת. תהל פתחה, לא שאלה למה בא.
מאיר, קראה מעבר לכתף, אבא פה.
דוד נכנס למסדרון הצר. הבית צנוע, קטן אלא חי, מלא חמימות.
מאיר עמד בפתח. הילד גדל, פניו איבדו מהילדות ונשארו קשות. במבט שלו לא היה גרם של חום כלפי אביו.
מאיר, אני יודע שאתה כועס עלי, החל דוד. אבל הבנתי שטעיתי, נשברתי. עכשיו הכל יהיה אחרת. נוכל להיות שוב משפחה. שלושתנו. החדר שלך מחכה לך!
תהל נשענה על הקיר, מביטה בו בחוסר עניין.
אנשים משתנים, המשיך דוד אל שניהם. היה לי זמן לחשוב, ונפלה לי ההבנה של מה שאיבדתי. הכל ברור עכשיו.
לא איבדת כלום, ענה מאיר בקור. בחרת. בחרת אותה, לא אותנו.
זה לא כל כך פשוט, ילד.
אל תקרא לי ככה. מאיר התקרב. זרקת אותנו מהבית של סבתא, מהדירה שלנו. בחרת את עלמה.
מאיר, בבקשה
אם נאמין לך, מה יקרה מחר? קטע הילד. תמצא מישהי אחרת, תשתעמם שוב? תזרוק אותנו שוב כמו פסולת?
דוד ניסה שוב:
זה לא יקרה יותר. אני מבטיח, השתניתי.
מאיר הניד בראשו באיטיות.
אני לא צריך כזה אבא, לחש.
הוא פנה ונכנס לחדרו.
דוד הסתכל על תהל, חיפש שארית של תמיכה.
תהל, תדברי איתו. תגידי לו שהבנתי, הפנמתי.
היא הנידה בראשה בעצב.
גם אני לא הייתי סולחת לך, דוד. גם אם היית מתחנן. היא פנתה לדלת. אתה מגעיל אותי. לא בגלל הבגידה, אפילו לא בגלל שזרקת אותנו. בגלל שחזרת רק אחרי שהיא עזבה אותך. רק כשנשארת לבד.
דוד לא זכר איך הגיע למדרגות. לא זכר את הדרך לביתו…
דוד נשאר לבד בשלושה חדרים, לבד בדירה הגדולה. אמא שלו האמינה ששם תגור המשפחה. לא נשאר אף אחד. הוא הרחיק מעליו את כל מי שאהב אותו. עכשיו אי אפשר לתקן. מאוחר מדי…