קבלו אותי בחזרה, בבקשה

תשיבו אותי חזרה, בבקשה
יומן אישי, 16 בינואר, תל אביב
אמא, זה באמת לא חובה… לא הספקתי לסיים את המשפט.
שרה מנחם הנידה את ראשה לאט, ואצבעותיה עברו על גב הכורסה הישנה. הדירה עדיין מלאה בריח שלה, הבושם המוכר והלבנדר היבש שהיא הניחה בכל פינה. בקרוב גם זה ייעלם.
אני עושה את זה לא בשבילך, נעם, היא אמרה בשקט. בשביל עומר. לילד צריך בית אמיתי, לא דירה שכורה שמחר אפשר להעיף אותו ממנה. לא משנה מה קורה ביניכם, הדירה הזאת תמיד תהיה של עומר. ככה אני רוצה.
נועה עמדה ליד החלון, עומר נשען אל כתפה ולידו, מבולבל מהשיחות הלוחשות והזהירות של המבוגרים.
תודה, דחקתי בקושי. באמת, אמא, תודה.
שרה הנידה את ידה מול התודה, מבטה עבר לעומר ופניה התרככו.
בוא אליי, אור שלי.
עומר חצה את החדר, והיא משכה אותו אליה, ידיה רעדו קלות כשהקיפה את פניו.
אתה יודע, עומר? אתה הדבר הכי טוב שקרה לי. יש לך את העיניים שלי, את העקשנות שלי. גם את הטעם המזעזע שלי במוזיקה.
סבתאאא, עומר התעקם, נבוך אבל מרוצה.
הדירה הזאת שלך, אמרה שרה פתאום, רצינית. היא על שמו של אביך רק כי אתה עוד לא בן שמונה עשרה. אתה הסיבה שאני נותנת אותה עכשיו, כל עוד ביכולתי. אנחנו משפחה, עומר. אני רוצה לדאוג לך כמו שצריך.
…באביב שרה מנחם הפסיקה לנשום.
הדירה עם שלושה החדרים בלעה אותנו לגמרי. כל שבת נעם היה מוריד את הטפטים הפרחוניים, צובע כתמים ישנים, מתקין גופי תאורה. נועה סידרה, ארגנה, חיפשה מקום בין הרהיטים של אמא.
עומר התרוצץ בין החדרים, מוקסם מהמרחב החדש. סופסוף הייתה לו פינה אמיתית, קירות שאפשר לתלות עליהם פוסטרים מבלי לשאול רשות.
אבא, אפשר לשים את השולחן ליד החלון?
תעשה מה שתרצה, עומר, החדר שלך.
נעם התבונן בו מסדר את הדמויות על אדן החלון. בזכות אמא יש לנו בית משלנו. אני חייב להיות שמח, חייב להרגיש הכרת טוב.
אבל לא הרגשתי. הקירות חנקו אותי. השגרה, הסדר, ימים שנבלעים זה בזה. לקום לעבוד בית ארוחה טלוויזיה לישון. עד סוף החיים…
בית הקפה ליד העבודה הפך למקום המפלט שלי. התחלתי להיכנס לשם אחרי יום עבודה, דוחה את החזרה הביתה לחצי שעה, ואז שעה. הבריסטה כבר ידעה את ההזמנה שלי. השולחן בפינה ליד החלון היה שלי.
שם פגשתי אותה…
היא צחקה חזק, בלי בושה, לתוך הטלפון שלה. הצחוק שלה חיסל את כל רעש הרקע. הרמתי עיניים מהמחשב, היא תפסה את מבטי, הרימה גבה בלי להסס.
סליחה, אמרה, בלי שום חרטה בקול. חברה שלחה לי בדיחה מזעזעת. רוצה לשמוע?
הייתי צריך לסרב, לסיים את הטבלה וללכת הביתה, לאשתי ולבן שלי.
תספרי, עניתי.
שמה היה גילי. היא עבדה במשרד פרסום, שנאה את העבודה שלה, אהבה משחקי מילים מטופשים. גילי הייתה חיה, צבעונית, אמיתית.
אתה טובע, היא אמרה בפגישתנו השלישית.
אני לא טובע. יש לי חיים טובים.
אבל אתה מאושר?
שלושה שבועות לאחר מכן, מצאנו את עצמנו במיטה אחת.
בלילה סיפרתי לנועה את האמת.
הסתכלתי איך פניה משתנות, כשהמשמעות נוחתת עליה.
שכבת עם אישה אחרת, אמרה לאט.
כן.
שתיקה. כל מילה רק הייתה מחמירה.
נועה זרקה עליי מגבת, פגעה לי בחזה ונפלה לרצפה מחווה עלובה שהבעירה את כעסה עוד יותר.
מכרת אותנו בגלל צעירה חסרת משמעות? ארבע עשרה שנים, נעם! ארבע עשרה שנות נישואים, ואז פתאום נמאס לך?
זה לא קשור לשעמום.
אז למה? צעקה נועה. תסביר לי, כי אולי אני טיפשה מדי להבין למה החלטת להרוס הכל!
עברתי ידיים על הפנים.
אני נחנק איתכם, נועה. כל יום אותו הדבר. עבודה, בית, ארוחה, שינה. רציתי להרגיש משהו אחר. משהו חי, אמיתי.
משהו חי… נועה גיחכה, דמעות כבר זולגות. ילדתי לך בן, מסרתי לך את הנעורים שלי. אתה צריך להרגיש חי?
בקצה המסדרון דלת נפתחה בשקט. עומר התעורר, התחבא בחדרו. ליבי התכווץ מהמחשבה מה שמע.
טוב, נועה ניגבה את פניה בגסות, מרחה את האיפור. רוצה ללכת? נתגרש. אני לא יכולה להשאיר אותך בכוח. אבל בוא נדבר על הדירה. אמא שלך אמרה בפירוש שהיא שייכת לעומר…
הדירה נשארת איתי.
נועה קפאה.
מה אמרת?
הכל רשום על שמי, לא הצלחתי להסתכל עליה. זו הבעלות שלי. את ועומר תצטרכו למצוא מקום אחר.
אתה מפנה את הילד שלך לרחוב, היא לחשה בשוק. הבן שהורשת לו את הדירה הזאת.
אני לא מפנה אף אחד. יהיה לכם זמן למצוא מקום. אעזור בחודש הראשון, בכל מה שתצטרכו, אבל…
אתה מפלצת, נועה אחזה בכוח בשולחן. אתה לא גבר, לא אבא כלום. אמא שלך הייתה מתה לראות במה הפכת…
למחרת בבוקר נועה ארזה, עומר ישב על המיטה, בוהה בקירות שזה עתה כיסה בפוסטרים. הוא לא הביט בי. לא דיבר. פשוט יצא אחרי אמא.
…הגירושים נסגרו אחרי שלושה חודשים. שילמתי מזונות לא הרבה, אבל מספיק בשביל שהשופט יהיה מרוצה. בכל יום ראשון התקשרתי לעומר, שוב ושוב, והשיחה נותקה. ההודעות נעלמו ללא תגובה. מתנות ליום הולדת התקבלו בשתיקה מוחלטת.
בסוף הפסקתי לנסות. עומר כועס, כך אמרתי לעצמי. יתבגר יבין שגם המבוגרים עושים בחירות קשות לעיתים.
גילי עברה אליי שבועיים אחרי שנועה עזבה. היא מילאה את הדירה בנרות, כריות צבעוניות, מוזיקה שמנגנת תמיד. בישלה ארוחות מתוחכמות ויקרות, התעקשה לצאת לשופינג כל סופ”ש. לידה הרגשתי צעיר, פראי ומשוחרר בצורה מסעירה.
חצי שנה אחר כך, נותרו לי רק 47 שקלים בחשבון.
בתי מלון, מסעדות, קניות פתאומיות שבהן גילי הסתובבה בשמלות שעולות יותר מההוצאות שלי על אוכל לחודש. הכל היה נעים וקל עד שצ’ק הבנק התרוקן.
צריך לדבר על ההוצאות, אמרתי לה בערב.
אחר כך, מתוק, נדבר בערב. אני יוצאת עם החברות.
נשקה לי בלחי, לקחה את התיק החדש, כמובן ויצאה.
באותו לילה היא לא חזרה.
למחרת הופיעה, הודיעה שזה נגמר. משעמם לה איתי, היא נחנקת… גילי ארזה במהירות, ונעלמה כפי שנכנסה.
שבועיים התבוססתי ברחמים עצמיים. צעדתי בדירה הריקה, באותו בגד, הכלים המלוכלכים נערמים בכיור, התריסים סגורים. כולם עזבו אותי כך שכנעתי עצמי. הבן לא מדבר איתי, האישה לקחה את כל הטוב והלכה, וגילי יפה וחסרת דאגות נעלמה ברגע שנגמרו הכספים.
בשבוע השלישי הרחמים הפכו לייאוש מוחלט. התקלחתי, התגלחתי, לבשתי חולצה נקייה, נסעתי לכל רחבי העיר לכתובת שנועה ציינה בבית המשפט.
בניין פשוט וישר, שיכוני תל אביב עם צבע טרי ומעלית תקינה. נועה פתחה את הדלת, בלי לשאול למה באתי.
עומר, קראה מעבר לכתף, אבא הגיע.
נכנסתי למסדרון הצר, התבוננתי במרחב הצנוע שבו חיי המשפחה מתקיימים עכשיו. שתי חדרים במקום שלושה. מטבח קטן, מסדרון צר.
אבל כאן הייתה חמימות אמיתית.
עומר עמד בפתח. הילד גדל משמעותית בחודשים בהם בקושי ראיתי אותו, פניו איבדו את הרכות הילדותית. מבטו הדוקר נטול חום.
עומר, אני יודע שאתה כועס, פתחתי. אבל הבנתי שטעיתי. התרסקתי. עכשיו הכל ישתנה. נחזור להיות שלושה, משפחה. החדר שלך מחכה לך!
נועה נשענה אל הקיר, מבט קפוא.
אנשים משתנים, אמרתי, פונה לשניהם. היה לי זמן לחשוב, הבנתי מה איבדתי. אני לא אותו אדם.
לא איבדת כלום, עומר ענה חד. עשית בחירה. בחרת בה, לא בנו.
זה לא פשוט, עומר.
אל תקרא לי ככה, עומר התקדם לעברי. גירשת אותנו מהדירה של סבתא. מביתנו. בחרת לזרוק אותנו, לקחת את גילי.
עומר, בבקשה…
נאמין לך, ומה אז? קטע אותי. תכיר מישהי ותשתעמם, ותזרוק אותנו עוד פעם?
ניסיתי להסביר:
זה לא יקרה עוד. אני מבטיח. למדתי.
עומר הניד בשקט את ראשו.
לא צריך אותי כזה אבא, אמר, ונכנס לחדרו.
הסתכלתי על נועה, מחפש תמיכה.
נועה, תדברי איתו. תגידי שהבנתי, שהפנמתי.
היא הנידה ראש כמעט בבוז.
גם אני לא הייתי סולחת לך, נעם. גם אם היית מתחנן. התקדמה אל הדלת. אתה דוחה אותי. לא כי בגדת. לא כי גירשת אותנו. אלא כי חזרת רק כשגילי נטשה אותך. רק כשלא נשארת לך ברירה.
אין לי מושג איך פתאום הייתי בחדר המדרגות, איך הגעתי הביתה…
נשארתי לבד בשלושה חדרים, לבד בדירה הגדולה. אמא שלי האמינה שכאן תחיה המשפחה שלי. אבל איש כבר לא נשאר. דחיתי מעליי את מי שאהבו אותי. וכעת אין אפשרות לתקן. מאוחר…