היום התחיל עם ילדה חדשה בקבוצה שלנו, בשם דפנה. היא הייתה בגילנו, אבל נראתה שונה. שמלתה הלא מתאימה הייתה עם טלאים בולטים, ושיערה האדמוני היה אסוף מאחור עם סרט דהוי. עיניה הירוקות הגדולות הסתירו עצב שלא ניתן להסביר. מאוחר יותר גיליתי שהיא גדלה במשפחה מורכבת. דפנה חיה רק עם אביה, אמא שלה נעדרה מחייה, והמצב הכלכלי שלהם היה פשוט מאוד כמו שיכולתי להבחין.
בין חברי הקבוצה היו גם התאומות יעל ונוגה. יעל שמרה על תחושת נורמליות, אבל נוגה הייתה תמיד שטותניקית, משחיתה ללא בושה צעצועים של אחרים ואף פעם לא נותנת דין וחשבון. העובדה שאמא שלה הייתה מנהלת הגן העניקה לה תחושת כוח שאין לערער עליה, והיא נהנתה להפעיל אותה בגאווה. נוגה כיוונה לרוב את מעשיה לדפנה הייתה בועטת בה, מבלגנת לה את האוכל בחדר האוכל, ומושכת לה בשיער. דפנה שתקה, לפעמים דמעות זולגות מעיניה, והיא הסתגרה בפינה. ניסינו להגן עליה, אבל תמיד סיימנו בעונש מהמורה, כי נוגה הייתה מחוסרת עונש.
אבל ביום הולדתה של דפנה, היא הגיעה לגן עם שמלה חדשה לגמרי. הגוון הוורדרד והעדין מבליט את הופעתה, מנצנץ בשלל צבעים. שולי השמלה קישטו אבנים קטנות שזרחו בכל תנועה, וגרמו לילדים לנהוג בה הערצה ולחלק לה מחמאות.
התאומות נעמדו בצד, שותקות ומביטות בקנאה. דפנה הייתה מאושרת, עיניה הירוקות הבריקו משמחה. היא שיחקה בחוץ וניסתה להימנע מהארגז החול כדי לא ללכלך את השמלה החדשה שלה. בתוך המשחקים, איבדנו אותה לרגע. פתאום נשמע צרחה עזה. הסתובבנו במהירות, וראיתי אותה ניצבת בשלולית, כשהשמלה קרועה. נוגה עמד מעליה, צוחקת בשחצנות. דפנה בכתה ללא הפסק, מבינה שאביה יתאכזב כשראה את השמלה שנהרסה. “את רק קבצנית, לא נסיכה!” צעקה נוגה.
המראה הזה נגע בי מאוד. אני זוכר את הכאב של הילדה הקטנה ומוגנת שיום המיוחד שלה נהרס. מאז למדתי לקח חשוב לא להכאיב לאחרים לעולם.
