?של מי את, ילדה קטנה… תני לי לקחת אותך הביתה, שיהיה לך חם. הרמתי אותה על הידיים. הבאתי אותה לדירה שלי, והשכנים, כמו תמיד, הופיעו בין רגע אין דבר כזה סוד ברחוב הירקון בתל אביב, הכול מתגלגל מהר כמו רוח סתיו.
“לאה, מאיפה מצאת אותה?”
“ומה תעשי איתה?”
“לאה, את השתגעת? ילדה? איך תאבדי אותה?”
הרצפה חרקה מתחת לרגל שוב חשבתי, צריך סוף-סוף להביא נגר, אולי בפסח… התיישבתי ליד שולחן הפורמייקה, שלפתי את היומן הישן שלי, הדפים כבר שחומים, כמו עלים בחולון בסוף אוקטובר, אבל הדיו עדיין שומר את מחשבותיי. מאחורי החלון, הרוח דוחפת את גזע הברוש, והוא מתדפק כאורח ללא הזמנה.
“מה הרעש הזה?” אני שואלת את הברוש. “עוד רגע, חכה עוד מעט אביב.”
מצחיק, אבל כשאתה גר לבד, גם עץ נהיה לחבר. אחרי תקופת הבידוד ההיא, נשארתי אלמנה בעלי, שמואל, נפל בצבא. מכתב אחרון ממנו עדיין אצלי, מקומט, מרוב קריאה. הוא הבטיח שיחזור, התגעגע, ואמר שנחיה בשקט ובטוב… ואז, תוך שבוע, קיבלתי את הבשורה.
ילדים אלוהים לא נתן לי, אולי טוב שכך בתקופה ההיא, לא היה מה לאכול. דודי מהשכונה, יאיר, תמיד ניחם:
“לאה, אל תדאגי. את עוד צעירה, תמצאי מישהו!”
“לא רוצה”, עניתי. “אהבתי פעם אחת, זה מספיק לי.”
עבדתי מאז בגן העיר, מגני השמש עד השקיעה. האחראי, משולם, תמיד קרא:
“לאה, כבר חושך, לכי הביתה!”
“כשיש לי ידיים הנשמה נשארת צעירה”, עניתי.
הייתה לי דירה קטנה עיזבונת קלה: עז עקשנית, נועה, כמו אני, וחמש תרנגולות הן העירו אותי טוב יותר משעון. השכנה רותי צחקה:
“מה את, תרנגול? למה הן מלקקות את השקט בבוקר?”
תחזוקת גג, קצת גזר, מעט תפוח אדמה. הכל שלי, מהאדמה בגינה. בסתיו עגבניות כבושות וצנוניות כבושות, בחורף אני פותחת צנצנת והקיץ חוזר לרגע.
את אותו יום אני זוכרת כאילו הלילה. מרץ היה לח. בבוקר קצת גשם, בערב התקרר. הלכתי לגן לוודי בשביל עצים לסיר. רעש מתחת לגשר הישן בדרך עזריאלי בכי. בהתחלה חשבתי הרוח מסתובבת. אך לא, זה קול קטן, בכי של ילדה.
מתחת לגשר, ישבה ילדה, בוצה בכל הגוף, שמלתה קרועה, עיניה מבוהלות. כשזיהתה אותי, השתתקה, רק רועדת.
“של מי את, ילדה?” שאלתי בשקט.
שותקת, מהנהנת עם עיניים גדולות. שפתיים כחולות מקור, ידיים מנופחות.
“קפאת לגמרי”, מלמלתי. “בואי אתי, שיהיה לך חם.”
הרמתי אותה קלה כמו ענן. עטפתי במטפחת ישנה, קרבתי ללבי. ומחשבות באו, איזו אם משאירה ילדה כאן, מתחת לגשר? לא נתפס.
את הענפים זרקתי בדרך הילדה הייתה יותר חשובה. כל הדרך שתקה, מחזיקה אותי חזק בצוואר.
והשכנים נכנסו לדירה:
“אלוהי, לאה, מאיפה הבאת אותה?”
“מתחת לגשר”, עניתי. “נראה שננטשה.”
“אוי, איזה צרה…” רותי מחאה כפיים, “ומה תעשי איתה?”
“מה? אשמור אותה כאן.”
“רבקה! את לגמרי השתגעת!” זה מרים, זקנה מהבניין. “ילדה? איך תאכילי אותה?”
“אני אאכיל אותה, במה שהאל ייתן”, סגרתי עניין.
הדלקתי תנור חזק חפיש מים, היא כולה רזה, כחולה, כמו מקלות. רחצתי אותה במים חמים, הלבשתי מעיל גדול שלי אין בגדי ילדים אצלי.
“את רעבה?”
היא רק הנהנה.
צייקתי לה קערה קטנה של מרק, קצת לחם. אכלה בשקט ברור, פעם הייתה ביתית.
“איך קוראים לך?”
שותקת. אולי פחד, אולי אין לה קול.
שכבתי אותה בלַמיטה שלי, אני ישנתי בספה. קמתי כמה פעמים בדקתי אם היא נושמת.
בבוקר הלכתי לעירייה להודיע שמצאתי ילדה. ואהרון ברלב, העירוני, רק פתח ידיים:
“לא הוגשה שום תלונה. אולי ממשפחה בת-ים זרקו אותה…”
“ומה עושים עכשיו?”
“יש חוקים בית לילדים. אעדכן היום מחוז.”
הלב שלי כאב:
“רגע, ברלב. תן לי זמן. אולי יגיעו הוריה. בינתיים, תישאר אצלי.”
“לאה, תחשבי…”
“חשבתי כבר.”
קראתי לה עדן על שם אמא שלי. חיכיתי להורים, אבל אף אחד לא בא. כנראה, כך צריך.
בהתחלה קשה. היא לא מדברת, רק סוקרת כל פינה, כאילו מחפשת משהו. קמה בלילה וצועקת. אני חופנת לה ראש:
“אל תפחדי, ילדה. לאט, יהיה טוב.”
הפכתי שמלות ישנות לבגדים. צבענו יחד כחול, ירוק, אדום. יצא פשוט ומגניב. רותי התפלאה:
“לאה, יש לך ידי זהב! חשבתי רק חרמש בידייך.”
“בחיים לומדים הכול: לתפור, לטפל.”
אבל לא כולם קיבלו זאת. במיוחד מרים הזקנה, רצתה לגזור אותי.
“אני אומרת לך, לאה לא יהיה טוב מזה! לוקחים ילדה זרוקה זה ביש מזל! מי יודע מה קרה לה. תפוח לא נופל רחוק מהעץ…”
“די, מרים!” סגרתי פיה. “את לא השופטת של העולם. הילדה שלי, וזהו.”
גם יאיר הייתה בהתחלה קפוץ-גבות:
“אולי בכל זאת כדאי לבית הילדים? שם יאכילו אותה, ילבישו.”
“ומי יאהב אותה? בתי ילדים ממלאים עיניים בלי אהבה!”
שכבר התרכך. עזר מדי פעם חלב, גריסים.
עדן התחילה להיפתח. קודם מילים בודדות, ואז משפטים. אני זוכרת את הצחוק הראשון שלה צלולה כמו מים בקיץ, צליל ילדות. כאב הגב עבר מיד כשהתגלגלה מצחוק.
בגינה עזרה יחד עם כף קטנה עוקרת עשבים, בעיקר דורסת אותם, אבל לא צעקתי. שמחתי שחיים חזרו אליה.
הצרות הגיעו: עדן חלתה בחום כבד. שוכבת, מזיעה, ממלמלת. רצתי לסניף קופת חולים, בו עובד עמית לוי:
“אלוהים, תעזור לי!”
רק פרש ידיים:
“לרפואות? בקושי אספירין. אולי שבוע, יגיע משלוח.”
“שבוע? אולי היא לא תחיה עד מחר!”
רצתי לבילינסון מרחק רגל, תשע קילומטרים בבוץ. נעליים נקרעו, רגליים דם. הגעתי. רופא צעיר, ד”ר גל כץ, הציץ:
“חכי פה.”
הביא תרופה, הסביר:
“לא צריך כסף רק תדאגי שהיא תבריא.”
שלושה ימים לא עזבתי מיטתה. לחשתי תפילות שלמדתי מסבתא, החלפתי קומפרסים. בלילה השלישית, פקחה עיניים, אומרת חרש:
“אמא, מים…”
אמא. כך קראה לי בפעם הראשונה. בכיתי טלטלה של שמחה, עייפות, הכל. והיא בכף יד קטנה מוחה את הדמעות שלי:
“אמא, למה את בוכה? כואב?”
“לא, מתוקה. זה שמחה.”
מאז השתנתה חכמה, צוחקת. הלכה לבית הספר, והמורה, מרים כהן, התלהבה:
“יש לה כישרון! תופסת כל דבר מהר!”
השכנים התרגלו. גם מרים הזקנה התרככה שלחה לנו עוגות, במיוחד אחרי שעדן עזרה לה בחורף, כשנפלה בגב ולא השיגה עצים. עדן ביקשה:
“אמא, נלך למרים? קר לה.”
נהיו חברות הילדה שלי והזקנה הטרחנית. סיפורים, לימודי סריגה, ומעולם לא הזכירה עוד את ‘הילדה הזרוקה’.
עברו השנים. עדן היתה כבר בת תשע, לראשונה דיברה על הגשר. ישבנו יחד, אני מתקנת גרביים, היא מרדימה בובה בובת בד שיצרנו יחד.
“אמא, זוכרת איך מצאת אותי?”
נדלק לבי, אך המשכתי:
“זוכרת.”
“גם אני קצת. היה קר. פחדתי. מישהי בכתה, והלכה. לא זוכרת את פניה, רק מטפחת כחולה. היא שוב ושוב אמרה: ‘סלחי לי, סלחי…'”
המסרגות נפלו לי מהיד. והיא אומרת:
“אני לא עצובה, אמא. רק נזכרת לפעמים. אבל שמחה שמצאת אותי.”
חיבקתי אותה חזק, גוש התרגשות בגרון. חשבתי הרבה: מי היא אותה אשה? למה עזבה מתחת לגשר? רעב, בעל מכה, אלף סיפורים אין טעם לשפוט.
באותו ערב, לא נרדמתי. חשבתי איך הגורל מתהפך. חייתי לבד, חשבתי שעונש לבדידות. אבל בעצם חיים הכינו לי את העיקר: לילדה שנזקקה באותו רגע.
מאותה תקופה עדן שאלה על העבר. הסברתי, ניסיתי בעדינות:
“יש מקרים קשים, ואין בחירה. אולי אמא שלך סבלה מאוד.”
“את היית משאירה אותי פעם?”
“לעולם לא,” עניתי. “את השמחה שלי.”
השנים עפו. עדן הצטיינה בכיתה. באה הביתה:
“אמא! קראתי שיר מול כולם, והמורה אמרה שיש לי כישרון!”
מרים כהן דיברה אלי הרבה:
“לאה, היא מוכשרת. צריך להמשיך איתה. מתנה כזו לא קונים בכסף. היא פתוחה לשפות, לספרות. את צריכה לראות את הכתיבה שלה!”
“איך תמשיך? אין לנו כסף…”
“אני אעזור. בחינם. אסור לקבור כשרון.”
התחילו ללמוד אצלי בבית, בסלון. אני מהביאה תה עם ריבת פטל, מקשיבה לדיונים על עמוס עוז, דוד גרוסמן ונעמי שמר. הלב מתרחב הילדה שלי מדהימה.
בתיכון, התאהבה בילד חדש, יונתן, שבא מגבעתיים. כתבה שירים עליו ביומן מוחבא. עשיתי עצמי שלא ראיתי, אבל הלב שלי רגיש אהבה ראשונה תמיד קשה.
בסיום הלימודים שלחה בקשה למכללת תל אביב לחינוך. את כל השקלים שאספתי, נתתי לה ומכרתי את העז נועה, היה לי עצוב, אבל אין ברירה.
“אל תמכרי אותה, אמא!” עדן מחתה.
“אני אשרוד, מתוקה, יש לנו גינה ותרנגולות. את צריכה ללמוד.”
כשהגיע המכתב עדן התקבלה כל הרחוב חגג. גם יאיר ודודי עברו:
“יישר כוח, לאה! גידלת ילדה, נתת לה עתיד. עכשיו היא שלנו לא רק שלך.”
זוכרת את אותו בוקר בטרמפיאדה. היא מחבקת אותי, בוכה.
“אמא, אכתוב לך כל שבוע!”
“כמובן”, אמרתי, והלב נמלא געגוע.
האוטובוס נעלם, ואני עדיין עומדת שם. רותי באה, מחבקת:
“לאה, בואי. מלא עבודה.”
“את יודעת, רותי… אני מאושרת. לאחרים ילדים ביולוגיים; אני קיבלתי, משמיים.”
היא עמדה במילה כתבה תמיד. כל מכתב חג. מדברת על לימודים, חברים, העיר. בין שורות מתגעגעת הביתה.
בשנה השנייה הכירה שם את אדם, סטודנט להיסטוריה. התחילה לספר קודם כבדרך אגב, אבל הרגשתי שהיא מאוהבת. לבסוף, הביאה אותו להכיר אותי.
בחור טוב, חרוץ. עזר לתקן את הגג, חידש גדר. בשבתות ישבנו יחד במרפסת, הוא סיפר סיפורים מההיסטוריה מרתק. רואים אוהב באמת את עדן.
כשעדן הגיעה לביקור אף אחד לא מאמין כמה יפה נהייתה. מרים הזקנה, ממש לפני הסוף, אמרה:
“אלוהי… אני התנגדתי, ואז נולדת לי שמחה.”
היום עדן מורה בעיר, מלמדת קטנים. התחתנה עם אדם, חיים להם יפה. יש להם בת לאהלה, על שמי.
לאהלה העתק של אימא שלה, טובה אבל עקשנית וחקרנית. כשהם באים, הבית מתמלא שמחה וצחוק, ואני מברכת בלי צחוק ילדים, הבית דומם.
יושבת לי עכשיו, כותבת ביומן, בחוץ שוב הרוח, הרצפה חורקת, הברוש עדיין דופק על הזכוכית. רק שהרוגע הזה כבר מתוק, לא בודד. הוא מלא תודה כל יום, כל צחוק, כל רגע שעדן הייתה שלי.
על השולחן תמונה של עדן, אדם, ולאהלה, ולידה המטפחת הכחולה. נוגעת בה לפעמים כאילו החום של פעם חוזר.
אתמול הגיע מכתב עדן בהריון שוב. בן בדרך. אדם כבר בחר יקרא לו שמואל, על שם בעלי שנפל. כך נמשך השושלת. כך הזיכרון חי.
הגשר הישן כבר נהרס, בנו חדש, מבטון. אני עוברת שם לעיתים, עוצרת רגע, חושבת כמה חיים נשנים בגלל מקרה אחד, קול של ילדה בלילה גשום במרץ…
ואומרים הבדידות היא מבחן, כדי להכיר את היקר לנו. ואני חושבת היא הכנה, כדי להכיר למי אנחנו הכי נדרשים. לא דם חשוב, אלא הלב.
כי בשקט ההוא, מתחת לגשר בתל אביב, לב שלי צדק.
