יומן אישי יום קשה מאוד
התעוררתי בשעה ארבע וחצי בבוקר, עייפה ובעיקר מבולבלת. אני חייבת לארוז ולהיעלם מכאן לפני שהרעש יתחיל. לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך מושפלת. איך הסתבכתי ככה? איזה טמטום!
מאז שמיכל, הבת שלי, התחילה לגור בדירה שכורה, הפסקתי לבשל בבית. בכל יום אני אוכלת ארוחת צהריים בקפה קטן ליד המשרד ברחוב בן יהודה בתל אביב. יום אחד, כשישבתי לאכול ארוחת צהריים, אלעד הצטרף אלי לשולחן. התחלנו לדבר, ולאט לאט נרקם בינינו רומן. הוא צעיר ממני קצת, אך שערו המאפיר נתן לו מראה קשוח, ואולי גם מבוגר יותר ממה שהוא באמת.
אלעד חיזר אחרי כמו שצריך; הזמין אותי למסעדות, קנה לי פרחים, והיינו יוצאים לטיולים ליליים על הטיילת של תל אביב. אחרי זמן קצר איבדתי את הראש בעקבות ההכרות הזו. הייתי מחכה לכל שיחה שלו, ותמיד קפצתי למספרה לפני הדייטים שלנו. הייתי מאוהבת, וחלמתי איך מערכת היחסים שלנו תתפתח.
אפילו דמיינתי אותנו מתחתנים וחולמים על ירח דבש בארץ חמה.
לפני כשבוע, אלעד הציע לי לנסוע יחד לנופש בצימר בכנרת. קבענו שנצא לשם ביום שישי בערב ונחזור ביום ראשון. ציפיתי לסוף השבוע הרומנטי הזה, ודמיינתי איך הוא מציע לי נישואין על שפת הכנרת.
ביום שישי בצהריים, אלעד התקשר: “הייתי קצת בדירה עם חברים ושתיתי, אז ניסע ברכב שלך.” הסכמתי.
נפגשנו בתום העבודה, ושמתי לב שהוא שטוי למדי. חשבתי שעד שנגיע לצימר, הוא יתאושש. אחרי שעתיים הגענו ונכנסנו לצימר שהוא הזמין מראש. הוא פתח את הדלת בגאון, כאילו מזמין אותי לתחילתה של דרך חדשה. הרגשתי מלכה.
לאחר שהתמקמנו, הלכנו לבית קפה שקט מול הנוף. ברקע התנגנה מוזיקה רכה. הזמנו אלכוהול, ואלעד ביקש קוניאק: “רוצה לטעום? נרגע, הכל יהיה טוב,” אמר.
הבעל הראשון שלי נפטר מאלכוהוליזם, ולכן, אין לי סבלנות לזה בכלל. אלעד ידע זאת. תוך שעה הוא היה שיכור לגמרי. ניסה לגרור אותי לרקוד, סירבתי. הוא הלך לרקוד בעצמו, ופתאום בחורה צעירה נדבקה אליו. בהתחלה רקדו, ואחרי זה התנהגו ממש לא יפה. המאבטח ביקש שיצאו מהקפה.
אלעד והבחורה חזרו לשולחן, וגמרו את כל הקוניאק. הוא הסתובב אלי ואמר: “דליה, אל תחכי לי. את זקנה בשבילי,” הוסיפה הבחורה בציניות ועזבו יחד.
התביישתי עד עמקי נשמתי, דמעות הציפו אותי. המלצר הביא לי גלידת וניל: “מהמסעדה, בשבילך.” ישבתי בוכה ומבולבלת. רציתי פשוט לברוח הביתה, אבל החלטתי לחכות עד הבוקר.
כשחזרתי, זרקתי הכל לכביסה את הבגדים, את הריח שלו שלא יישאר ממנו דבר. פתחתי את התיק, גיליתי חולצה מלאה בדם של אלעד. לא ידעתי מה לעשות. אם הוא מת, אני החשודה הראשונה, יש לי מניע ברור.
חייגתי לשכנה, רונית, שעובדת במשטרה, במחלקת תיעוד: “דליה, את השתגעת? שש בבוקר!”
בכיתי בטלפון, לא הצלחתי להסביר. “אני באה, תפתחי לי.”
אחרי ששמעה את הסיפור המבולבל שלי, התקשרה לאיש מקצוע: “בוקר טוב! מי היום במעבדה? אהיה אצל דליה בעוד חצי שעה.” “אני פוחדת שיעצרו אותי,” אמרתי. “תפחדי, אבל תביאי לי את החולצה ומספר טלפון של אלעד.”
שעה אחר כך, רונית התקשרה: “אל תדאגי, זה דם של חזיר על החולצה, ואלעד הוא נוכל. אסביר לך הכל כשתגיעי.”
לא הבנתי מה היא אומרת. כשנכנסה לדירה, ישר שאלה: “מכרת את הבית של ההורים, איפה שמת את הכסף? בכרטיס? הכרטיס קשור לטלפון שלך?” “הכרטיס בארון, והטלפון לא.” “ואלעד יודע את הקוד כמובן.” “כן, דיברנו איזה שנה יש בכרטיס.” “את חייבת לחסום אותו עכשיו.”
ראינו שהרגע נעשה תשלום במסעדה דרך הכרטיס שלי. “הם שמו דם בחולצה כדי שתפחדי ותשבי בשקט, בזמן שהם מרוקנים את הכסף מהכרטיס. עכשיו בואי נלך להגיש תלונה לפני שיבינו שחסמת את הכרטיס.”
