מדלג ברחבי העולם, כמו עז

אתה מנתר בעולם כמו עז
נשמע, רומי, מה שנעשה איתך! נועה נופפה בידיים, ישובה על אדן החלון של דירת הסטודנטים. אני תלך לי על ייעוץ, את על שיווק, ואז בום נפתח משרד משלנו. הכל פתוח לפנינו!
רומי הרימה ראש מהסיכומים והחלה לצחוק, זורקת אחורה את הצמה הכבדה שלה.
נועה, עוד שבוע מבחנים, ואת כבר בונה אימפריה.
מה, אסור לבן אדם לחלום? נועה קפצה מהחלון והתיישבה ליד רומי על הספה השקועה. ברצינות, רומי. אנחנו לא כמו כל הבחורות מהמחזור. אנחנו חכמות, אנחנו נצליח, תראי.
רומי הניחה את העט והביטה על חברה מבולגנת, חולצה דהויה, אבל עיניים בוערות. דווקא אז האמינה לה בלב שלם.
נצליח. בטח שנצליח אמרה בשקט…
עשר שנים עברו כמו נשימה אחת…
…רומי נלחמה בשיניים בשנים האלה. התמחות בחברת בינלאומית, לילות בלי שינה עם דוחות, אנגלית עסקית בבקרים, סינית בסופי שבוע. כנסים, פורומים, קשרים חדשים. טיפסה למעלה, עם מרפקים וברכיים מדממות, אבל לא עצרה. בגיל שלושים כבר לבשה חליפות מצמר איטלקי, טסה לפגישות בתל אביב ולמדינות המזרח, ושכחה מתי בכתה לאחרונה מעייפות פשוט לא היה זמן.
…נועה פגשה את איתן בשנה השלישית. הוא עבד במוסך, תמיד הריח מגריז, והביט עליה כאילו הייתה היחידה בעולם. בשנה הרביעית נועה נכנסה להריון, בשנה החמישית פרשה מהלימודים. סוכנות השיווק נמסה איפשהו בין החיוך הראשון של הבת לאח השני. עכשיו האימפריה שלה היא דירת ארבעה חדרים בשכונה שקטה בפתח תקווה, איפה שהיא מתנהלת בין סירים, מריבות ילדים, וברז דולף.
עדיין נפגשנו, כל פעם קצת פחות. רומי הביאה מתנות מחו”ל: צעיף משי ממילאנו, סט תה מיוחד מטייוואן. שלפה תמונות מהתיק, הראתה בית מקדש בטוקיו, סיפרה על פגישות עם שותפים מיפן.
הם לא מדברים ישיר, את קולטת? הכל רמזים וסאב-טקסט. שלושה חודשים למדתי את הנימוסים שלהם רק שלא אפשל בפגישה הראשונה.
נועה הנהנה, שיחקה עם שקית התה ושתקה. ואז נשמה עמוק.
טוב לך. אצלי שוב גילי הביא מהגן וירוס, איתן נעלם כל היום בעבודה, כסף אף פעם לא מספיק…
רומי לא ידעה מה לענות. בינינו צמחה חומה של חיים שונים, שפות שונות, ריחות שונים הבושם שלי מארבע מאות שקל מול נועה עם אבקת כביסה לילדים.
…ביום ההולדת של נועה הגעתי ישר מהנתב”ג. חליפה כחולה כהה, עקבים, תסרוקת מהטרקלין עסקים. נכנסתי לחבר’ה בחיוך, סיפרתי על פרויקט חדש, קלטתי מבטים מעריכים מהבחורים, מכובדים מהבחורות.
נועה ישבה בפינה…
שמלה ישנה אותה אחת מאז האירוע של איתן לפני שלוש שנים. שיער אסוף פשוט, כי בבוקר לא היה זמן אפילו למייבש הילדה שוב עשתה צרות. ראיתי איך היא צופה בי, איך כולם מקשיבים לי, ותוך כדי הרגשתי משהו מריר ומועך מרים ראש.
זו לא הייתה קנאה.
זה היה משהו גרוע יותר…
נכנסתי למטבח לשתות מים ועמדתי בכניסה. נועה עמדה ליד החלון, אחוזה בכוס יין, מביטה החוצה בלי לראות.
נועה, מה את עושה פה לבד? ניגשתי, נגעתי בכתפה. בואי, יוצא עכשיו עוגה.
נועה ניערה את היד שלי, מסלקת אותי.
תלכי. מחכים לך שם.
קימטתי מצח, אבל לא נסוגתי. מזגתי לעצמי מים, שתיתי, ואז התחלתי בזהירות:
תקשיבי, אני רוצה להציע… את מתגעגעת לעבודה, אני רואה. יש אצלנו תפקיד זוטר, אבל יש אופק. אוכל לדבר עם משאבי אנוש, תכניסו אותך כמתמחה, ומשם…
הכוס תקעה על השיש, היין נשפך כמו דם.
התמחות? לי? התמחות?
נועה, אני רק מנסה לעזור
לעזור? נועה צחקה צחוק חד ומר. את שומעת את עצמך? רומי הגדולה יורדת אל החברה העלובה שלה, עושה לה טובה. תודה על המחווה!
את לא מבינה נכון, ניסיתי להרגיע. אני רואה שאת לא מרוצה, שאת רוצה משהו אחר, והצעתי רעיון.
ביקשתי ממך משהו? נועה נעמדה מולי, ואני נסוגתי. את השתנית, רומי. פעם היית רגילה. עכשיו… את מתנשאת, מסתכלת עלינו מלמעלה עם כל ה”חליפות” וה”טוקיו” שלך.
זה לא הוגן.
הוגן? נועה צעקה, מישהו הציץ מהסלון ונעלם. מה הוגן בזה שיש לך חיים מושלמים? כל יום באינסטגרם הנה אני בטיסה, הנה בכנס, הנה הסמודי שלי בחמש מאות שקל! נראה לך קל להסתכל?
נשארתי בלי אוויר…
אני משתפת שמחה, נועה, זה רגיל.
שמחה? היא סיננה. את רק מתרברבת! מראה לעולם כמה הצלחת, ואנחנו אנחנו הכישלון. נשים נורמליות בגיל שלושים כבר עם משפחה, ילדים, ואת? מנתרת בעולם, כמו עז, בלי בעל ובלי ילד. ריקנית!
המילה הזו פגעה עמוק בפנים.
אני עבדתי, הדבקתי רגש בקול. עבדתי לילות, בזמן שצפית בסדרות. למדתי שפות כשבישלת מרק. זה הבחירה שלי, זכותי לבחור.
עזבי אותי! טיפסת על כולם, מה חשבת, שלא יודעת איך דחקת את מירי מהתפקיד ההוא? אגואיסטית! תמיד בשביל עצמך!
שתקתי, בוהה על החברה שלי על השפתיים הרועדות, הלחיים האדומות, הטינה שהצטברה שנים ועכשיו יצאה.
ופתאום הכל היה ברור וקשה.
את לא שונאת אותי, נועה אמרתי בשקט. את שונאת את עצמך. כי פחדת להעז, כי ויתרת. ועכשיו קל יותר להאשים אותי מאשר להודות שפשוט פחדת.
נועה החווירה.
צאי!
במילא הנחתי את הכוס ויצאתי לדלת. שלום, נועה. בהצלחה עם החיים שלך.
הרמתי את התיק מהקולב ופתחתי את הדלת. גשם קר הצליף על הפנים, אבל לא מצמצתי, פשוט המשכתי הלאה.
העקבים שלי הקישו על האספלט הרטוב. החליפה היקרה נרטבה, נדבקת לגוף, המסקרה בטח כבר מרוחה, אבל זה לא עניין אותי. הלכתי לתחנת הרכבת, ובכל צעד הרגשתי איך הלב מתרומם.
משהו מוזר חיכיתי לכאב. ציפיתי שיתפוס אותי געגוע לחברות של חמש־עשרה שנה, לילדה שהייתה על אדן החלון, לחלומות משותפים. אבל במקום זה הגיע שחרור, כבד אבל משחרר.
החברות שלנו לא מתה היום. היא דהתה לאט, שנה אחרי שנה, שיחה אחרי שיחה. בכל פעם ששיתפתי משהו טוב, וקיבלתי רק שפתיים הדוקות. בכל פעם שדיברתי על תכנונים, וקיבלתי גלגולי עיניים. בכל פעם שניסיתי למשוך את נועה מהבוץ, והיא משכה אותי איתה למטה.
נכנסתי לרכבת, התיישבתי מבלי להתייחס לכתמים, ושלפתי מהתיק מראה קטנה. הסתכלתי מסקרה מרוחה, שיער מבולגן, עיניים אדומות. חייכתי, החזרתי את המראה.
מחר אקום בשש, אעשה תסרוקת חדשה, אלבש חליפה אחרת ואסע לעבודה. כי החיים לא נגמרים בגלל צרות של אחרים…
חודש אחר כך קרא לי המנכ”ל. נכנסתי למשרד, מוכנה לכל פרויקט חדש, ביקורת, עוד ספרינט של פגישות. אבל עופר פשוט הגיש לי תיק מסמכים, ואני קראתי את העמוד הראשון.
קבלת התפקיד כמנהלת אזורית בכיוון אסיה.
חוזה שנתי עם מעבר לשנה בסינגפור.
הרווחת, רומי עופר התיישב במשרד דירקטוריון הצביע פה אחד. טיסה בעוד שלושה שבועות, תספיקי להיערך?
הרמתי עיניים וחייכתי.
כן, אצליח.
יצאתי מהמשרד, מחבקת את התיק, ונעצתי כמה שניות במסדרון הריק. בחוץ, שקיעת נובמבר צבעה את השמים בזהב וארגמן. איפשהו בפתח תקווה נועה בטח מבשלת, מתלוננת לאיתן על העולם.
ואני אורזת מזוודות לסינגפור.
ואף פעם, לא פעם אחת, לא הצטערתי על הבחירה שלי. כמו שאומרים כל אחד והדרך שלו.