דינה התעוררה בארבע וחצי לפנות בוקר. צריך לארוז ולצאת מכאן לפני שיתפסו אותנו בקודש. מימיה לא הרגישה בושה כזו. למה זה קרה דווקא לה? איזו שטות עשתה!
מאז שבתה עברה לגור בדירה שכורה, דינה הפסיקה לבשל בבית. ארוחת הצהריים אכלה בכל יום בבית קפה קטן ליד המשרד שלה בתל אביב. יום אחד, בזמן שדינה סעדה, מתן התיישב לשולחנה. הם דיברו מעט ואז החלו רומן סוער. מתן היה צעיר ממנה במקצת, אך שערו הכסוף הוסיף לו מראה אצילי ומבוגר יותר.
מתן חיזר אחרי דינה בצורה מרשימה: הוביל אותה למסעדות, העניק לה פרחים והזמין אותה לטיולי ערב לאור הירח ברחובות יפו. אחרי כמה זמן דינה איבדה את הראש מההיכרות החדשה. היא ציפתה בכליון עיניים לכל שיחה ממנו ולפני כל פגישה איתו ביקרה בסלון היופי. דינה הייתה שקועה באהבה וחלמה על עתיד משותף, כולל חתונה וחופשה בארץ חמה.
לפני כשבוע, מתן הזמין אותה לנפוש במתחם תיירותי ליד הכנרת. הם קבעו לצאת לשם בערב יום שישי ולחזור ביום ראשון. דינה כבר ראתה בעיני רוחה הצעה רומנטית על שפת אגם ציורי. ביום שישי אחרי הצהריים מתן התקשר: “שתיתי קצת, אז ניסע ברכב שלך.” דינה הסכימה.
הם נפגשו אחרי העבודה ודינה שמה לב שמתן שתוי למדי, אך קיוותה שכאשר יגיעו למתחם הנופש הוא יתאושש. אחרי שעה של נסיעה הגיעו ובידיו של מתן מפתח הבקתה שהזמין מראש, כאילו הכניס אותה לחיים חדשים. דינה הרגישה מלכה.
עם הגעתם נכנסו לבית קפה. מוזיקה שקטה התנגנה ברקע. הם ביצעו הזמנה ומתן ביקש קוניאק: “אולי תשתה איתי?” “נחליט, הכל יהיה בסדר.” ענה לה מתן.
בעלה הראשון של דינה מת מהתמכרות לאלכוהול, ולכן היא לא סובלת משקאות חריפים. מתן ידע זאת. בתוך שעה מתן השתכר לגמרי וגרר את דינה לרקוד היא סירבה. הוא יצא לבד לרחבת הריקודים, ושם הצמד אליו נערה צעירה. בהתחלה רקדו, אך בהמשך התנהגו בצורה לא נאותה. לאחר זמן הגיע שומר וביקש מהם לעזוב את המקום.
מתן והנערה חזרו לשולחן ושתו את כל הבקבוק במהירות. לאחר מכן מתן פנה לדינה: “מאמי, אל תחכי לי הלילה.” הנערה אמרה: “את מבוגרת בשבילו,” ועזבו את הקפה יחד.
עיניה של דינה החשיכו מהעלבון, ולא מצאה מילים להשיב להם. כל מה שיכלה לעשות היה לבעור בבושה. היא התעוררה כעבור זמן מה כשמלצר הגיש לה גלידת וניל: “מהבית!”
הדמעות זרמו כשהיא אכלה מהגלידה. בתחילה רצתה לחזור הביתה מיד, אך החליטה להמתין עד הבוקר. כשחזרה לדירתה, הכניסה בגדים ישר לכביסה שלא תישאר שום סימן ממתן. כאשר פתחה את התיק, גילתה חולצה מוכתמת בדם. לא ידעה כיצד לפעול; אם מתן נרצח היא הראשונה שנחשדת, הרי היה לה חשבון איתו.
דינה פנתה לשכנתה, רות, שעבדה במזכירות במשטרה. “דינה, השתגעת? השעה שש בבוקר!”
דינה בכתה לתוך הטלפון ולא הצליחה להסביר. “אני בדרך, תפתחי לי,” אמרה רות.
רות הקשיבה לסיפור המגומגם של דינה, ואז התקשרה למישהו: “בוקר טוב! מי היום מומחה? אני מגיעה תוך חצי שעה. לדינה.” “אני חוששת שיעצרו אותי,” גמגמה דינה. “גם אם תמשיכי לפחדתני לי את החולצה ומספר הטלפון של מתן.”
שעה לאחר מכן התקשרה רות ואמרה: “אל תדאגי, מדובר בדם של חזיר, ומתן רמאי. אסביר הכל כשאגיע.”
דינה לא הבינה מי כאן הרמאי. כשהשכנה נכנסה לדירה, שאלה ראשית: “מכרת את הבית של ההורים איפה הכסף? בכרטיס? הכרטיס מקושר לטלפון שלך?” “הכרטיס בארון, הטלפון לא קשור אליו.” “ומתן יודע את הקוד כמובן.” “כן, שוחחנו על השנה שמוטבעת בכרטיס.” “את חייבת לחסום את הכרטיס מיד.”
דינה גילתה שדווקא לפני דקות שולמה ארוחה בכרטיס שלה בדיינר סמוך. “הם שמו דם על החולצה כדי שתשבי בשקט עד שירוקנו את הכרטיס שלך. עכשיו בואי נלך להגיש תלונה לפני שיבינו שחסמת את הכרטיס”
